לקראת העונה הבאה: בלומפילד זה קל"ב

לעזוב את הבית? / רמי מנדל

ביום ראשון האחרון, אחרי הניצחון של בית"ר מול מ.ס. אשדוד במשחק "ביתי" באצטדיון טוטו טרנר בבאר שבע, הבנתי שבהחלט יש מקום למחשבה של משה חוגג לעזוב את אצטדיון טדי לטובת אצטדיון אחר בארץ, כזה שמתאים יותר עבור המועדון ועבור האוהדים.

בית"ר, כפי שכולם יודעים, היא אחת משתי הקבוצות (ביחד עם מכבי תל אביב) בעלות קהל האוהדים הגדול ביותר בארץ, אם לא הגדול מכולם. על פי ההערכות השונות, מספר אוהדי בית"ר ברחבי הארץ נע סביב חצי מיליון אוהדים. אם מוסיפים לכך את העובדה שרבים מהאוהדים שמגיעים כיום למשחקי הקבוצה אינם ירושלמים מבינים שאצטדיון טדי – עם כל הבעיות האובייקטיביות שיש סביב (גישה, חניה ועבודות בלתי נגמרות) – הופך להיות מאוד בעייתי עבור האוהדים ועבור המועדון, שרוצה יציעים מלאים.

רמי מנדל (צילום: פרטי)

אני סבור שגם אם עזיבה היא מתבקשת, בלומפילד אינו עונה על הדרישות. בית"ר, כידוע, לא ידעה שנים יפות בעשור האחרון. היא לא התמודד על תארים והקהל, באופן טבעי, הגיע פחות למגרשים. זה לא הופך את האוהדים למפונקים. הם כן רוצים תוצאות וכן רוצים כדורגל איכותי. הפיתרון, לדעתי, הוא מעבר לאצטדיון שמותאם למידות של המועדון כיום, וכמובן שרק באופן זמני – עד שבעיות התחבורה והחניה סביב טדי ייפתרו. האצטדיון בנתניה על כ-13,000 המקומות שבו הוא אופציה לא רעה ואני גם לא פוסל על הסף מעבר אפשרי לטוטו טרנר בבאר שבע – גם בגלל כמות האוהדים הגדולה של בית"ר בדרום וגם כי הוא מכיל כ-16,000 מקומות ישיבה – בדיוק המספר שבית"ר צריכה.

בלומפילד, למרות הקסם והמיקום המרכזי פחות מתאים כרגע כי בשלב זה קשה לי להאמין שניתן להביא כ-30,000 אוהדים לכל משחק. באצטדיונים הבינונים כמו בנתניה ובבאר שבע, האוהדים יתנפלו על המנויים מחשש שלא יישארו כרטיסים ובא לציון גואל.

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת11"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

נשארים בבית / גיא אדרי

חודש מאי 1987, שלושה חודשים לפני שנולדתי, היה אחד המרגשים עבור אבא שלי ועבור עשרות אלפי אוהדי בית"ר, שזכו, לראשונה, לחגוג זכייה באליפות היסטורית. את הסיפורים על סגירת כביש 1 על ידי רבבות אוהדים, שהורידו את השחקנים מהאוטובוס אני מכיר בעל פה (למרות ששוב, בכלל לא נולדתי אז) ואני שומע אותם עד היום.

כידוע, החגיגות אז היו על כביש 1 כי באותה עונה בית"ר שיחקה מחוץ לירושלים. היא זנחה את מגרש ימק"א המיתולוגי והידוע לשמצה לטובת אצטדיון בלומפילד ביפו, שבו היא הצליחה להביא אחרי עונה אחת אליפות היסטורית. התנאים בבלומפילד עזרו לשחקנים היצירתיים – בעיקר אורי מלמיליאן ואלי אוחנה – לסחוף את הצהובים-שחורים לאליפות מרגשת ומיוחדת.

ולמה החלטתי להפליג אחורה בזמן? כי שמו של אצטדיון בלומפילד עולה באחרונה שוב ושוב בהקשר של בית"ר הנוכחית.

אעזוב לרגע את ההסברים ואגיע ישירות לשורה התחתונה – אני חושב שמשה חוגג טועה ובגדול בעצם המחשבה להעביר את משחקי הבית של בית"ר מאצטדיון טדי.

לא יכול להיות, ולא משנה כמה אוהדים מגיעים לטדי ולא משנה מהן הסיבות לקרחות ביציעים, אסור בתכלית האיסור לצאת מהבית לשדות זרים. טדי זה הבית, ירושלים זה הלב – ותקנו אותי אם אני טועה אבל מתחת לסמל המנורה לא כתוב בית"ר תל אביב-יפו, אלא רשום בית"ר ירושלים.

אז נכון, טדי הפך בשנים האחרונות לסוג של אצטדיון רפאים, אך זה בגלל בעיקר אלי טביב, שגרם לנזק אדיר במשך תקופתו כבעלים. ההתנהלות של טביב הובילה להרחקת קהל חדש וצעיר מהמגרשים, ואם מוסיפים לכך את העובדה שבית"ר הפכה להיות קבוצה בינונית וחסרת יומרות – ניתן גם להבין מדוע הקהל מדיר את רגליו מהיציע. ועדיין ולמרות הכל – אי אפשר להוציא את בית"ר מירושלים ואי אפשר להוציא את ירושלים מבית"ר.

גיא אדרי (צילום: פרטי)

אלי אוחנה ומוני ברוש, שני הבית"רים האמתיים בבית וגן כיום, צריכים להוריד את משה חוגג מהרעיון הזה ומהר. כל הרעש והספינים והאיומים על עזיבת טדי צריכים לרדת מהר מהכותרות.

בטדי בית"ר זכתה בחמש אליפויות; בטדי בית"ר ניצחה את בנפיקה ליסבון, את גלזגו ריינג'רס, את קופנהאגן, את ברוז' ואת ויסלה קראקוב – וכל זה לעיני יציעים מפוצצים וגדושים. והסיבות המרכזיות לכך הן הצלחה מקצועית וכדורגל התקפי ושמח.

השבוע בית"ר אירחה במשחק רדיוס את מ.ס אשדוד בטרנר, המקום שנחשב כבית עבור חוגג עד לפני שרכש את בית"ר, ועדיין הגיעו כמות דלה של אוהדים (אפילו פחות מכמות האוהדים שמגיעה לטדי), ושוב לאלה שיגידו שהמרחק הוא בעייתי אשיב שזה רק תירוץ לבעיה האמיתית.

האוהדים של הקבוצה רעבים מאוד לתבשיל שנקרא אליפות, או יותר נכון ריצה לאליפות. הם רוצים לראות קבוצה אטרקטיבית, התקפית, כזו שלא מפחדת מאף קבוצה, שלא באה לשחק על תיקו ובעיקר כזו שרוצה ומנסה להבקיע עוד ועוד שערים אם בבית"ר היו עוד שלושה אלירן עטר טדי היה סולד אאוט בכל משחק בית.

ונקנח עם בלומפילד – המקום שבו כאמור זכתה בית"ר באליפות ראשונה בהיסטוריה – תחשבו כמה סימבולי ושמח יהיה אם בלומפילד גם יהיה האצטדיון שבו יחגוג משה חוגג את התואר המשמעותי הראשון שלו בבית"ר?

האצטדיון הוא לא הבעיה / יעקב ליפשיץ

אין דבר יותר מתוק מגול ניצחון בדקה ה-90, לא משנה כמה הדרך אליו לא היתה נעימה לעין, השגנו את הניצחון בטרנר וחזרנו שמחים הביתה.

הבעיה? רק כ-5,000 איש חזרו הביתה מרוצים, אחרי שהערכות של ראשי בית"ר דיברו על 8,000 אוהדי הקבוצה מהדרום שיגיעו לאצטדיון בבאר שבע. בסופו של דבר הפרצופים ביציע היו אותם

פרצופים. מה שמוביל אותי למסקנה החד משמעית – על משה חוגג ובית"ר לגנוז לחלוטין את הרעיון לשחק מחוץ לטדי משתי סיבות פשוטות:

הסיבה האידיאולוגית: אנחנו ״בית״ר ירושלים״, לא כפר סבא, לא פתח תקוה, לא באר שבע ולא תל אביב. אחד הדברים שמייחדים אותנו כאוהדי בית״ר זה היכולת לאהוב, להזדהות ולהתגאות בשייכות שלנו הן לבית״ר והן לירושלים.

אנחנו מייצגים את זאב ז׳בוטינסקי, את התנועה הרוויזיוניסטית ואת לוחמי המחתרות תחת השם ״בית״ר״; ואנחנו מייצגים את עיר הבירה של מדינת ישראל, עיר הקודש לה התגעגעו אבותינו במשך מאות דורות תחת השם ״ירושלים״.

אם נוציא מהמשוואה את אחד מהשניים נישאר במקרה הטוב קבוצה אפורה כמו שאר הקבוצות ששייכות לאגודת בית״ר (בית״ר תל אביב/רמלה וכו'), או במקרה הרע קבוצה מעוררת סלידה כמו שאר הקבוצות הירושלמיות (קטמון, הפועל ירושלים, נורדיה).

הסיבה הפרקטית: אני לא חושב שמעבר של בית״ר לאצטדיון אחר ימשוך יותר קהל, לפחות לא במספרים להם מצפים במועדון.

נכון, הגישה לטדי לא הכי נוחה בעולם ולהגיע לשם בתחבורה ציבורית זה בכלל סיפור, אבל הקהל לא ממהר להיכנס לרכב, להניע אותו ולהתחיל לעלות את העליות של ירושלים מהסיבה הפשוטה שהוא יודע איזה מוצר מחכה לו.

יעקב ליפשיץ (צילום: פרטי)

בשנים האחרונות הפך טרנד הסיורים הקולינריים למאוד פופולרי בירושלים בכלל ובשוק מחנה יהודה בפרט. אנשים מגיעים מכל הארץ כדי לטעום ולחוות מה שיש לשוק להציע, מסעדות כמו ״חצות״ או ״מחניודה״ עשו לעצמן שם בכל הארץ, אנשים יודעים ששווה להם להשקיע זמן ומאמץ כי המוצר שמחכה להם שווה את זה.

להבדיל – בית״ר ירושלים מודל 2019/20 זה לא מוצר ששווה לעשות עבורו נסיעה לירושלים.

יש לקבוצה בסיס של כ-8,000-7,000 משוגעים שיבואו בכל מצב – בגשם, בשמש, בבית ובחוץ – אבל כדי להניע אוהדים מתנדנדים להגיע למגרשים הם צריכים לבוא וליהנות, הם רוצים לראות קבוצה שתוקפת, שנלחמת, שרצה קדימה. נמאס לו, לאותו אוהד, לראות

קבוצה שמבקיעה מוקדם ומסתגרת במקרה הטוב, או משחקת כדורגל אפור ושבלוני במקרה הרע.

לא האצטדיון הוא הבעיה, לא דרכי הגישה וגם לא בעיות החניה (ויש הכל מהכל), הבעיה העיקרית שבמשחקים של בית"ר חסר רק מרכיב אחד קטן – חסר את הכדורגל.