יום המשפחה שחל השבוע הוא הזדמנות מצוינת לעצור ולהתבונן בתא המשפחתי, לא כצילום סטילס של רגע מאושר, אלא כנהר זורם של שינויים, אתגרים וצמיחה. עבור מירב בן פורת-חביב, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בכללית מחוז ירושלים, המושג "משפחה" הוא ישות דינמית הדורשת מעטפת מקצועית רציפה ומותאמת אישית. "השירות לעבודה סוציאלית פועל כ'תומך לחימה' עבור הצוותים הרפואיים", היא מסבירה. "בעוד הצוות הרפואי מתמקד בטיפול בגוף ובתסמינים הקליניים, העובדת הסוציאלית היא זו שמחברת את כל הקצוות אל תוך עולמו הרגשי והסוציאלי של המטופל. המבט הוא כוללני, מתוך הבנה שבריאות פיזית אינה יכולה להתקיים במנותק מרווחה נפשית וחברתית".
השירות לעבודה סוציאלית במחוז ירושלים ציין לאחרונה אבן דרך משמעותית עם קליטתה של העובדת הסוציאלית ה-100. לדברי בן פורת-חביב, הגידול המרשים הזה אינו יד המקרה, אלא תולדה של צורך הולך וגובר מהשטח. לדבריה, עבודת השירות מבוססת על המודל ה"ביו-פסיכו-סוציאלי", והיא מסבירה: ה'ביו' מייצג את ההיבט הרפואי-גופני, ה'פסיכו' את המרכיבים הרגשיים והנפשיים, וה'סוציאלי' בוחן את הסביבה החברתית והמשפחתית. הגישה המקצועית גורסת כי אי אפשר לטפל בנער עם קשיים רגשיים או בקשיש המרותק לביתו מבלי להבין את המצב הרגשי שלו, את מערכות התמיכה הסובבות אותו ואת האופן שבו החולי משפיע על המערכת המשפחתית כולה".
השירות פרוס בכל מערכי הבריאות של מחוז ירושלים: החל ממרפאות ראשוניות ומרכזים לרפואה יועצת, דרך מרכזים לבריאות האישה ומכוני התפתחות הילד ועד למערך בריאות הנפש והיחידה להמשך טיפול (אשפוזי בית). "ליווי המשפחה שלנו עובר בכל תחנות החיים", אומרת בן פורת-חביב. "הוא מתחיל משלבי התכנון שלפני ההיריון ונמשך עד סוף החיים. העבודה היא משולבת ורב-מקצועית. עובדות סוציאליות פועלות לצד צוותי רפואה, אחיות, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה וכלל מקצועות הבריאות. השילוב המקצועי הזה הוא שמבטיח למטופל את המענה המקיף ביותר".
תחנה ראשונה: הריון בין שבר לתקווה
במרכז לבריאות האישה, העבודה הסוציאלית חודרת אל הנימים העדינים ביותר של הזהות הנשית והזוגית. זהו מרחב שבו חלומות על הורות נרקמים, אך לעיתים גם מתנפצים אל מול מציאות רפואית שברירית ומורכבת.
עו"ס ילנה קורצר, רכזת תחום בריאות האישה ופסיכותרפיסטית, פוגשת נשים ברגעים הפגיעים ביותר שלהן. היא מתמחה בבריאות הנפש של נשים ומשלבת בעבודתה כלים טיפוליים כמו CBT ו-EMDR לעיבוד חוויות טראומטיות. "נושא הפוריות הוא לא רק עניין רפואי", אומרת קורצר. "הוא נוגע בגרעין הזהות, בדימוי הגוף ובתחושת המסוגלות. נשים בטיפולי פוריות חוות רכבת הרים רגשית מתישה, ופעמים רבות הן חשות בדידות עמוקה, גם כשהסביבה הקרובה מנסה לתמוך".
קורצר מספרת על מטופלת לאחר "לידה שקטה" – אובדן הריון בשלב מתקדם. "היא הגיעה בתחושה שעולמה חרב עליה. הסביבה התקשתה להכיל את עומק האבל שלה, ובעבודה המשותפת נתנו קודם כל מקום לגיטימי לכאב. שילבנו מפגשים זוגיים שאיפשרו לבני הזוג לעבד את האובדן באווירה מכילה ולא שיפוטית. בהמשך, ליוויתי אותה גם לאורך 'הריון קשת' – הריון חדש המגיע לאחר אובדן. זהו הריון המלווה בחרדה משתקת בכל בדיקה ובכל שבוע שעובר. הליווי המקצועי איפשר לה לעבור את המסע הזה לא רק בהישרדות, אלא עם כלים של חמלה עצמית ואמון מחודש. הלידה של תינוקת בריאה הייתה עבורה סגירת מעגל של תקווה וריפוי".
עו"ס ילנה קורצר (צילום: דוברות כללית)
תחנה שנייה: הילדות – הדרכת הורים כעוגן בשינויי חיים
כאשר ילד מאובחן עם עיכוב התפתחותי, המשפחה כולה נדרשת להתארגנות מחודשת. במכון להתפתחות הילד, העובדת הסוציאלית מהווה גשר בין האבחון הרפואי לבין המציאות הרגשית והדינמיקה המשפחתית.
עו"ס וולאא אבו סנינה מהמכון להתפתחות הילד מספרת על אם לשלושה, גרושה, שבנה הופנה להדרכת הורים בשל קשיים התפתחותיים. "במהלך התהליך התברר כי הקושי ההתפתחותי אינו מנותק מההקשר הרחב של חוויית הגירושים והחלוקה לשני בתים", היא מספרת. "האם חוותה אשמה ותסכול, מה שהקשה עליה להתפנות רגשית לצרכים הספציפיים של בנה".
לדבריה, התפנית המשמעותית חלה, כאשר האב ביקש גם הוא להצטרף להדרכה. למרות מערכת יחסים טעונה בעבר, השניים בחרו לשים את טובת הילדים במרכז. "נבנה תהליך עבודה במספר מעגלים", מסבירה אבו סנינה. "במישור האישי, כל הורה למד לזהות את הטריגרים הרגשיים שלו. במישור ההורי, התפתחה הבנה מדויקת יותר של עולם הילדים – מה נובע מהעיכוב ההתפתחותי ומה מבטא מצוקה רגשית. נוצרה תקשורת מחזקת בין שני הבתים, והילד, שבעבר התקשה לבטא את עצמו, זכה להורים הרואים אותו במלוא מורכבותו. הגירושים, שהיו נקודת שבר, הפכו להזדמנות לצמיחה ולבניית חוסן משפחתי מחודש".
עו"ס וולאא אבו סנינה (צילום: דוברות כללית)
תחנה שלישית: גיל ההתבגרות – הזהות בתוך הכאוס
גיל ההתבגרות הוא שלב של סערות וחיפוש זהות עצמאית. גוף משתנה, חברויות חדשות, דימוי עצמי מתגבש ותהיות על העתיד מייצרים חוויה פנימית מבלבלת ולעיתים מציפה. בעידן שבו המידע זמין ומהיר, קיימת סכנה שהורים ומטפלים ימהרו להגדיר כל קושי במונחים של "הפרעה" או "אבחנה", ובכך יצמצמו את המרחב של המתבגר.
אלעד קובארי-לוי, עו"ס ראשי במערך בריאות הנפש, מתאר את המפגש עם יותם (שם בדוי), בן 17. "יותם הגיע אליי לאחר מספר טיפולים והציג את עצמו דרך רשימת אבחנות: הפרעת אכילה, דיכאון, הפרעת קשב, אולי גם הפרעת אישיות", הוא מספר. "הוא דיבר בשטף, כמעט בלי לעצור, והאבחנות באו זו אחר זו. הוא נאחז בתוויות הללו כעוגן בתוך הכאוס הפנימי שלו. האבחנות סיפקו לו הקלה רגעית: אם יש שם למה שהוא חווה, אולי הוא פחות אבוד".
לדברי קובארי-לוי, בעבודה עם מתבגרים, אחת המשימות העדינות ביותר היא לעזור להם לשאת רגעים של אי ידיעה בלי למהר למסגר אותם בתוויות. "בעבודה טיפולית עם מתבגרים אני לומד שלא תמיד נכון למהר לקבוע. לעיתים המשימה הראשונית איננה 'לתקן', אלא לשהות יחד באי ודאות", הוא מסביר.
המשימה הטיפולית עם יותם הייתה לעזור לו להסיר ממנו לרגע את התוויות ולשאול: איפה הוא בתוך כל ההגדרות הללו? "גיל ההתבגרות הוא תקופה שבה הכל נמצא בתנועה מתמדת. התפקיד המקצועי הוא להיות המבוגר שלא נבהל מהכאוס, שלא ממהר להדביק כותרת לכל בלבול, אלא מאפשר לזהות האמיתית להתגבש בקצב שלה מתוך קשר אנושי יציב, זמן וסבלנות. בעולם שממהר להדביק תוויות, מתבגרים זקוקים למרחב שבו מותר להם להיות בתוך תהליך. לא כל שקט צריך להיסגר במילה, ולעיתים דווקא בתוך המרחב הפתוח מתחילה להתגבש תחושת זהות יציבה יותר, שאינה נשענת רק על אבחנה".
עו"ס אלעד קובארי-לוי (צילום: דוברות כללית)
רוצים להישאר מעודכנים?
תחנה רביעית: בגרות וצומתי משבר – להחזיר את הביטחון למרחב הביתי
במשפחה, צצות לעיתים התמודדויות מורכבות המסתתרות מאחורי דלתות סגורות. אלימות במשפחה או שחיקה קיצונית של מטפלים עיקריים הם נושאים שהעבודה הסוציאלית בכללית מחוז ירושלים נדרשת אליהם לא אחת, ומטפלת בהם ברגישות רבה.
עו"ס מורן רשף, סגנית מנהלת השירות והממונה על תחום מניעת אלימות במשפחה, מספרת על ש', בת 74, שהופנתה אליה כ"מטפלת עיקרית" בבעלה הסובל מדמנציה. "בתחילה ש' שיתפה רק בקושי הפיזי הכרוך בטיפול הסיעודי", משחזרת רשף. "אך לאורך הקשר שנרקם בינינו, החלה להיחשף מערכת יחסים של עשרות שנים הכוללת השפלות, שליטה ובידוד חברתי. התברר כי לא מדובר רק בעומס הטיפולי, אלא באלימות מתמשכת שהחלה עוד הרבה לפני מחלת הבעל".
רשף מדגישה את הדילמה המורכבת שעמדה בפני ש', שלא רצתה לעזוב את בעלה במצבו. "במרחב הטיפולי פעלנו לחיזוק זכותה להגנה ולביטחון. יחד עם רופא המשפחה והמחלקה לשירותים חברתיים, נבנתה עבורה רשת תמיכה: שולבה עובדת זרה להקלת הנטל הפיזי, והילדים, שגויסו למשימה, הבינו שגם אימם זקוקה להגנה ו'אוויר לנשימה' – לצאת קצת מהבית ולטפל בעצמה".
הסיפור של ש' נשאר חרוט בליבה של רשף. השיחות איתה היו תזכורת לכך שמשפחה היא לא דבר קבוע. היא משתנה ומורכבת, ולפעמים אף נסדקת. "התפקיד שלי היה להקשיב, לשהות איתה בקושי, ולנסות לנווט בין המציאות המורכבת שלה", אומרת רשף. "אני רואה בכך זכות – ללוות את המשפחות בנימים העדינים ביותר, לנסות לייצר מקום בטוח, גם כשהחיים הופכים מבולבלים וכואבים".
עו"ס מורן רשף (צילום: דוברות כללית)
תחנה חמישית: סוף החיים – הליווי האחרון במרחב הביתי
התחנה האחרונה במעגל החיים היא מהמורכבות לשיח, אך היא חלק בלתי נפרד מהמעטפת המשפחתית. היחידה להמשך טיפול מאפשרת למטופלים לסיים את חייהם בביתם, בחיק המשפחה, תוך ליווי מקצועי ואנושי צמוד.
עו"ס אורית סרגוסטי, רכזת ביחידה להמשך טיפול, מלווה מטופלים ובני משפחה ברגעי הפרידה. היא מספרת על יוסי, שאובחן עם סרטן אלים. "ליוויתי את יוסי ואשתו במשך כחצי שנה של אשפוז בית", היא מספרת. "בשיחות עלו שאלות קיומיות ורגשות עזים של פחד וכעס. ככל שמצבו של יוסי החמיר, המוקד עבר לאשתו, שנשאה בעומס פיזי ורגשי אדיר. עבדנו יחד על זיהוי גבולות הכוחות שלה ועל היכולת לבקש עזרה".
סרגוסטי סייעה לאישה בקבלת סיוע מביטוח לאומי ובתהליך קבלת ההחלטה על העסקת עובד זר. "הדילמה הגדולה ביותר הופיעה לקראת הסוף. האם להמשיך בטיפול בבית כפי שיוסי העדיף, או לעבור להוספיס בגלל חששותיה של האישה ממוות בבית?", היא מספרת. "קיימנו שיחות כנות על המשמעויות של כל בחירה, במטרה להגיע להחלטה השלמה ביותר עבור שניהם. הליווי הסתיים בפטירתו השקטה של יוסי בביתו. בביקור הניחומים בשבעה, אשתו ציינה כי הליווי איפשר לה להתכונן ולעבור את המסע הקשה הזה כשהיא אינה לבדה".
עו"ס אורית סרגוסטי (צילום: דוברות כללית)
מסר של המשכיות וביטחון
"השירות אינו ממתין רק לפנייה מצד המטופלים", מדגישה בן פורת-חביב. "אנחנו פונים באופן יזום לאוכלוסיות יעד, כמו נשים לאחר לידה, חולים אונקולוגים בתחילת דרכם או ניצולי שואה עריריים. התפיסה היא שכל משפחה, בכל שלב של מעגל החיים, עשויה להזדקק לעוגן המקצועי הזה".
בתחום הטיפול בילדים ובבני נוער היא מציינת מענה ייחודי: תוכנית "התערבות במשבר". "מדובר בילדים שאין להם אבחנה פסיכיאטרית כלשהי, אבל הם חוו אירוע פתאומי ומטלטל, כמו תאונה או שינוי חיים משמעותי שקשה להם להסתגל אליו", היא מפרטת. "במקרים כאלה אנחנו מציעים התערבות מהירה וממוקדת, במספר מצומצם של מפגשים, כדי לעזור לילד ולהוריו להתארגן מחדש סביב המשבר. המטרה היא למנוע הידרדרות נפשית עתידית ולייצר חוסן מיידי ברגע המשבר".
ביום המשפחה הזה, המסר המרכזי של כללית מחוז ירושלים הוא של המשכיות וביטחון. המערכת הרפואית היא לא רק המקום אליו מגיעים במצבי חולי, אלא בית מקצועי המלווה את המשפחה בכל תחנות החיים – בשינויים, במשברים ובצמיחה. 100 העובדים והעובדות הסוציאליות במחוז הם ההוכחה שבתוך מערכת בריאות גדולה ומתקדמת, הלב האנושי נותר המרכיב החשוב ביותר בטיפול.
תגובות