אחרי הפסקה לא קצרה שבה כולנו עצרנו את נשימתנו, ובעיקר "שאגנו" בחזית ובעורף במבצע "שאגת הארי", נדמה שהגיע הזמן לחזור למגרש הפוליטי. כעת, כשסיימנו לשאוג, לפחות לתקופה הקרובה, אנחנו חוזרים לנתח את מערכת הבחירות לכנסת לשנת 2026. המלחמה אולי שינתה את סדר היום, אך היא לא ביטלה את חגיגת הדמוקרטיה ואת מערכת הבחירות שתושפע, או לא, מהמלחמה. ואם יש מישהו שמנצל את הרגע הזה כדי להוכיח רצינות תהומית, זהו יו"ר מפלגת 'ישר!', גדי אייזנקוט.
בטורים הקודמים ניתחנו מיקומים שונים על הסקאלה של הקונצנזוס: מבן גביר שנמצא בלב הקונצנזוס ודוהר להיות מנהיג הימין הבלתי מעורער, ועד גנץ שמנהל קמפיין מנומנם, דרך 'הליכוד' ונתניהו שזה עתה סיכמו את חגיגות הליכודיאדה, נערכים לפריימריז ושומרים תחמושת. הפעם, נדמה שאייזנקוט מצליח לעשות את מה שרבים אחרים מפספסים: הוא משלב קמפיין דיגיטלי מלוטש ומדויק, שמתכתב עם סדר היום בלי להתלהם, יחד עם בניית כוח פוליטי מעשי. הפיצול מהגוף הגדול של גנץ והסירוב לרוץ לאיחוד מיידי עם בנט לא היו טעות: הם היו הצהרת עצמאות. הרמטכ"ל לשעבר מבין שמי שרוצה להנהיג, לא יכול להיות רק "גלגל רזרבי" בחיבורים של אחרים.
אבל הסיפור האמיתי כאן הוא המיצוב האישי. אייזנקוט מתגלה יותר ויותר כמועמד שממשיך למצב את עצמו כמתאים לראשות ממשלה, גם בלי המבטא המצוחצח באנגלית שהתרגלנו לראות אצל מנהיגים אחרים. הוא מביא איתו את הישראליות התמציתית, את הענייניות של מי שפיקד על צה"ל, ואת כובד המשקל של אב שכול שנושא את מחיר המלחמה בליבו. כשהוא מדבר על ביטחון או על יציבות, הציבור מרגיש שזה לא עוד דף מסרים של יועצי התקשורת והקמפיינרים מאחורי הקלעים, זהו אדם שמחליט ללכת עד הסוף כי הוא באמת מאמין שאין לנו מדינה אחרת.
החיבור המסתמן עם ליברמן, מפלגת ימין מובהקת, הוא מהלך משלים ונכון שעשוי ליצור ציר ביטחוני-ימני-ממלכתי. ליברמן נותר עקבי לאורך כל השנים האחרונות בדרכו הימנית: בלי זיגזגים ובלי להתנצל, הוא נשאר אולי השחקן הפרגמטי היחיד במגרש. 'ישראל ביתנו' הוכיחה שהיא מפלגה עם בייס קשיח, כזו שיודעת לשמר את תומכיה ופעיליה ולא משנה את האג'נדה שלה בהתאם למצב הרוח בסקרים. ייתכן שדווקא השניים האלו, שמתגלים כמי שאינם מחזיקים במבטא באנגלית ולא מפחדים מכך, הם בדיוק מה שהציבור הישראלי מחפש כעת.
רוצים להישאר מעודכנים?
החיבור הזה מחייב אותנו לצלול פנימה לזום-אין הירושלמי דרך הצטרפותו של שאול מרידור למפלגה. מי שהיה בשישי האחרון במחנה יהודה מספר שמרידור, ראש אגף התקציבים לשעבר ואיש המגזר הציבורי מזה עשרות שנים, קיבל שם קבלת פנים חמה ואוהדת במיוחד. כמי שידוע כאוהד בית"ר מושבע בעצמו, לשמחה הזו סביבו היה ניחוח של כדורגל על מלא, וזהו בדיוק החיבור, המהלכים, והגיוסים ש'ישר!' צריכה כדי להפוך מעוד מפלגת גנרלים ארצית למפלגה שיודעת לדבר עם השטח של עיר הבירה.
בסיכום הקמפיין של מפלגת 'ישר!' עד כה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שאייזנקוט חרש את השטח במעל ל-100 ערים שונות ברחבי הארץ. הוא בנה מפלגה ורשימה מאפס, הלך על גיוסים ואיחודים נכונים, ויצר נרטיב של מותג ישראלי-ציוני ששם בצד את הפוליטיקה הישנה. הוא הלך בבירור על המסר של "לא ימין ולא שמאל – ישר!", ולא סתם. אלטרנטיבה שלא מחכה אלא מייצרת דרך חדשה.
אייזנקוט מבין ששינוי ב-2026 לא יגיע מעוד איחוד שלא אומר כלום, אלא מבנייה של אלטרנטיבה שיודעת לדבר כמה שפות בו-זמנית. עד כה הוא מציע את עצמו כדמות שיודעת לנווט נכון, לא ממהר, ומשרה שקט תעשייתי ומנהיגות נטולת גינונים. אולי אין לו מבטא של שגריר באו"ם, אבל יש לו את דרך ה'ישר!', וייתכן מאוד שזה בדיוק המסלול שיוביל להכרעה.
- כותב הטור הוא יועץ תקשורת ירושלמי
תגובות