העומס הכבד והחוסר של לוקה גדראני הכריעו, ביתר מעדה לראשונה העונה בפלייאוף. מה גם שהיו עוד משתנים שהובילו לכך, אולי הבחירה להשאיר את עומר אצילי וירדן כהן על הספסל, אולי המשחק המהוסס של הרוב המוחץ של השחקנים. עם זאת, מהתבוסה הזו יצאתי מהאצטדיון מעודד ועמוס מוטיבציה. משום מה, כשהרוב טמנו את ראשם אני הרגשתי שההפסד הזה רק יקרב אותנו לאליפות. ואני אסביר.
הסטירה המצלצלת הזו הייתה חשובה, במיוחד כששום דבר לא גמור ועדיין אנחנו תלויים רק בעצמנו. מה גם שבמידה וניקח אליפות היא תהיה הרבה יותר מתוקה. הבחנו אתמול ב90 אחוזים מהאוהדים בליגה שמחים, ועוד כותרות מפוצצות והצהרות גדולות שכמעט חורצות את גורל העונה. בית"ר צריכה להיות צנועה, ולבסוף – להוכיח לכל הליגה והצקצקנים, כמו שהיא עשתה מעולה העונה – זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.
מה שרוב המבקרים מפספסים זה את העובדה הפשוטה שביום שלישי הקרוב בית"ר תפגוש את היריבה הישירה שלה לאליפות – הפועל באר שבע. כולנו יודעים שלא ניצחנו אותם 13 שנים בטדי, כולנו יודעים שהקבוצה מסתבכת מול האדומים מהנגב. הפעם, יש תחושה באוויר, למרות ההפסד אתמול שהניצחון נגדם ביום שלישי הוא בלתי נמנע. זה ייתכן וזה אפשרי.
בית"ר ירושלים יכולה לנצח כל יריבה בליגה. יש השנה קבוצה מצוינת, כזו שלא מוותרת אחרי הפסד קשה. שאם היא תדע לשחק את הכדורגל שלה היא תנצח. היו לנו מבחנים מנטליים בשפע העונה. הבולטים שביניהם הם הדרבי האחרון שהקבוצה התעלה על עצמה וניצחה. השני הוא הניצחון במבצר האדום בבלומפילד. האם המבחן המנטלי השלישי והמשמעותי שנצלח אותו מחכה לנו מעבר לפינה ביום שלישי? ימים יגידו.
תגובות