כשהכבישים התרוקנו בשבעה באוקטובר – גלגלי יד שרה המשיכו לנסוע

בשעות ובימים הראשונים לאחר מתקפת 7 באוקטובר הפחד היה משתק. קולות האזעקות פילחו את השקט והדי המלחמה מהחזית נשמעו היטב. בתוך הכאוס הזה, מתנדבי יד שרה המשיכו לפלס דרך אל מי שנזקק לסיוע – מבוגרים, חולים ואנשים עם מוגבלות שנזקקו לעזרה, לציוד רפואי ולעיתים אפילו רק לקנייה של מצרכים במכולת.

שושנה מרגי, מנהלת סניף יד שרה בנתיבות, משחזרת: "הסניף היה פתוח כמעט כרגיל. המתנדבים הגיעו בתורנויות למרות שלא היה לנו מיגון. אני גרה סמוך לשדרות, והיו ימים שבהם היה קשה מאוד לצאת מהבית בגלל האזעקות והירי, אבל ידענו שיש אנשים שמחכים לציוד שהם פשוט לא יכולים להסתדר בלעדיו".

אחת משיחות הטלפון שקיבלה באותם ימים התחילה בבקשה פשוטה לקביים. מעברו השני של הקו היה אדם מבוגר שחי לבדו. ילדיו התגוררו במרכז הארץ ולא יכלו להגיע אליו.

"תוך כדי השיחה שאלתי אותו מה שלומו ואיך הוא מסתדר", נזכרת מרגי. "ואז הוא אמר לי: 'אני בבית בלי חלב ולחם'. הבנתי שהקביים הם רק חלק מהסיפור – הוא זקוק למוצרי מזון בסיסיים ואין לו מי שילך עבורו למכולת".

אחד המתנדבים יצא לקנות עבורו מוצרי מזון והביא אותם לביתו. מילות התודה של בתו, שהתקשרה מאוחר יותר, עדיין מהדהדות באוזניה של מרגי עד היום.

כך פעל הסניף לאורך ימי המלחמה. כאשר תושבים חששו לצאת מהבית כדי לאסוף ציוד רפואי שנזקקו לו בדחיפות, המתנדבים פשוט הגיעו עד אליהם והביאו את הציוד לביתם.

"נכנסנו לאזורים שהיו תחת אש"

באותם ימים, אליהו מרציאנו מיד בנימין מצא את עצמו שוב ושוב על כבישי הדרום. מרציאנו, מתנדב במערך הנכוניות של יד שרה, התבקש לאחר 7 באוקטובר להחזיק אצלו רכב באופן קבוע ולהיות זמין לקריאות.

"בשבועיים הראשונים נכנסנו לאזורים שהיו תחת אש כדי להוציא משם אנשים עם מכוניות נגישות", הוא מספר. "נסענו לאורים, לנירים, לעין השלושה וליישובים נוספים. לא היו לנו קסדות או אפודים. היו הרבה אנשים מבוגרים שבהתחלה בכלל לא רצו להתפנות. זה הבית שלהם, החיים שלהם. אבל ככל שעבר הזמן והם ראו מה קורה מסביב, הבינו שאין ברירה".

הנכוניות יצאו מהיישובים בדרום לכיוון המרכז כשבתוכן תושבים מבוגרים ואנשים המרותקים לכיסאות גלגלים, שלא תמיד יכלו להתפנות ברכב רגיל. לדברי מרציאנו, במהלך התקופה פונו כך עשרות אנשים.

אחת מהם הייתה אישה בשנות ה-90 לחייה. במשך זמן רב סירבה לעזוב את ביתה בקיבוץ. ילדיה דאגו לשלומה וניסו לשכנע אותה להתפנות, אך מבחינתה עזיבת הבית בגילה הייתה כמעט בלתי נתפסת.

"צריך להבין מה זה לאדם בגיל כזה לעזוב פתאום את הבית שלו, את המקום המוכר, ולא לדעת מתי יחזור", אומר מרציאנו. "בסופו של דבר, אחרי הרבה שכנועים ובלחץ הילדים, היא הסכימה".

הוא הסיע אותה לביתה של בתה ברמת גן, שם נשארה במשך כשלושה חודשים. כשהחליטה שהגיע הזמן לחזור, מרציאנו הסיע אותה שוב דרומה. אלא שהחזרה הביתה הייתה קצרה מאוד.

"הגענו לקיבוץ, ובדיוק אז התחיל מטח כבד באזור הבית שלה", הוא משחזר. "היא כבר הגיעה עד הבית, ראתה אותו, נכנסה לרגע – ואז הבינה שזה עדיין לא הזמן. החזרנו אותה שוב למרכז".

רכב מתנדבי יד שרה (צילום: באדיבות יד שרה)

אזעקה באמצע הדרך – ואי אפשר פשוט לרוץ למרחב המוגן

נסיעה נוספת מאותה תקופה נחרתה בזיכרונו. מרציאנו אסף מאשדוד אם ובתה בת ה-17, המרותקת לכיסא גלגלים. במהלך הנסיעה נשמעה אזעקה והחל מטח.

ברכב מותאם, כאשר נוסעת אינה יכולה לצאת במהירות ולרוץ למרחב מוגן, האפשרויות מצטמצמות מאוד. אך מרציאנו והאם לא נותרו לבד ברגע הזה. הם המשיכו להתמודד עם המצב וניסו לחזק את רוחה של הנערה באותם רגעים.

בתוך רצף הנסיעות היו גם משימות מסוג אחר. באחת מהן התבקש מרציאנו להסיע צעיר שנפצע קשה בדרום. הוא אושפז בבית החולים שערי צדק בירושלים, אך ביקש להגיע לדרום כדי להשתתף בהלוויות חבריו שנהרגו.

"לפחות פעמיים הסענו אותו מירושלים לדרום להלוויות", מספר מרציאנו. "הוא עצמו היה פצוע קשה, אבל היה חשוב לו להיות שם ולהיפרד מהחברים שלו".

הימים היו ימי ההלם הראשונים. הנסיעות לדרום היו דרמטיות, הכבישים היו מסוכנים והמציאות הייתה רחוקה מלהיות שגרתית – אבל רכבי יד שרה היו שם עבורו ועבור רבים אחרים שנזקקו להם.

שלוש שנים אחרי – והגלגלים עדיין ממשיכים לנוע

שלוש שנים חלפו מאז אותם ימים, אבל הזיכרונות עדיין חיים. מאז ידעה ישראל תקופות לחימה נוספות, ובכל פעם השתנתה המציאות – ואיתה גם הצרכים.

מתנדבי יד שרה המשיכו להיות שם, להתאים את המענה למציאות המשתנה ולהגיע אל מי שנזקק לעזרה, גם כשהדרך אליו הייתה מורכבת ומסוכנת מתמיד.