רגע לפני הכניסה לתמרון בעזה, בזמן שהיה בעיצומה של תקופת הכשרה אינטנסיבית ביחידה מובחרת בצה"ל, החל איתי (שם בדוי), לוחם בן 21 וחצי, להרגיש שמשהו חריג קורה בפניו.
ללא כל סימן מקדים, השפתיים שלו החלו להתנפח בצורה חריגה, ומיום ליום המצב הלך והחמיר. בתוך זמן קצר נוצר עיוות משמעותי בפניו, שהשפיע לא רק על המראה החיצוני שלו, אלא גם על היכולת לדבר בצורה תקינה.
"זה קרה בתקופת סוף המסלול המאוד אינטנסיבית שהוא עבר", מספר אביו. "ממש לפני המשך הפעילות והכניסה לעזה המצב התחיל להחמיר. השפתיים הלכו והתעוותו ולא נמצא שום פתרון. רופאים שונים נתנו לו תרופות, חשדנו אולי בעקיצה מסתורית או במחלות אחרות, אבל שום אנטיביוטיקה או סטרואידים לא עזרו".
במקביל לבדיקות שביצעו רופאי היחידה בצה"ל, המשפחה החלה בעצמה לחפש תשובות. "יש רגעים בחיים שאתה מבין שאתה חייב לעצור ולברר מי הרופא הכי מתאים לבעיה מסוימת", אומר האב. "עברנו מרופא לרופא, ממומחה למומחה. יותר מ־12 רופאים ראו את החומר הרפואי ולא הצליחו להבין ממה הילד שלנו סובל. וזה היה סבל אמיתי עבורו".
ד"ר איתמר תמיר (צילום: דוברות הדסה)
בסופו של דבר הגיעו בני המשפחה אל מומחה לכירורגיית פה ולסת במרכז הרפואי הדסה עין כרם, שחשד כי מקור הבעיה קשור דווקא לכלי דם, והפנה אותם אל ד"ר איתמר תמיר. ד"ר תמיר, מנהל שירות מלפורמציות וסקולריות ולימפטיות ביחידה לאנגיוגרפיה בהדסה, זיהה לדבריו במהירות את מקור הבעיה.
"איתי הגיע אלינו אחרי שעבר אצל מומחים שונים שניסו לאתר את מקור הבעיה", מספר ד"ר תמיר. "אחרי שבדקתי אותו הבנתי שמדובר למעשה במום מולד של כלי דם, כזה שהיה קיים כל החיים אבל מעולם לא בא לידי ביטוי. המאמץ הפיזי הקיצוני במסגרת השירות ביחידה המובחרת הוא ככל הנראה זה שהוביל להתפרצות המום. בשנה האחרונה, המום התחיל לקבל אספקת דם מוגברת והתפרץ. זה יצר מצב כמעט בלתי אפשרי עבורו, גם מבחינת המראה וגם מבחינת התפקוד".
ד"ר תמיר מוסיף כי הפעילות הפיזית המוגברת בהחלט יכולה להוות גורם משמעותי בהתפרצות מצב כזה: "הוא הגיע למצב קיצוני יחסית. מעבר לנראות שהייתה קשה עבורו מאוד, הוא התחיל לדבר אחרת, עם דיקציה לא נוחה. פתאום הפנים שלו השתנו בצורה שהוא לא הכיר".
רוצים להישאר מעודכנים?
לאחר האבחון החליט ד"ר תמיר לבצע צנתור מיוחד באזור הפנים, במטרה לחסום את כלי הדם שהזינו את המום. "ההליך בוצע תחת טשטוש", הוא מסביר. "בילדים קטנים הייתי מבצע דבר כזה בהרדמה מלאה, אבל כאן היה מדובר בלוחם צעיר ובריא, ולא היה בכך צורך. מדובר בהליך עדין ומורכב במיוחד, שדרש עבודה מדויקת בתוך כלי הדם בפנים".
מוסיף ד"ר תמיר: "במהלך הצנתור ביצעתי כניסה סלקטיבית לכלי הדם שמזינים את המום עצמו, תוך שימוש בהדמיה דינמית שאפשרה לי לדעת בכל רגע בדיוק איפה אני נמצא. יש לזה חשיבות עצומה כדי להימנע מפגיעה בעצב או בשריר בפנים ולמנוע נזק משני. לאחר שאותרו כלי הדם שהזינו את המום, בוצעה חסימה שלהם באמצעות קצף רפואי מיוחד המבוסס על מולקולת Surfactants. זה קצף שמזכיר בהרכב שלו את הקצף שאנחנו מכירים מסבון ומים. כשמחדירים אותו במהלך הצנתור לדפנות המום, הוא גורם להדבקה שלהן זו לזו ולעצירת זרימת הדם. השיפור במצבו של איתי החל להופיע זמן קצר לאחר ההליך. הוא לא נזקק לפעולה נוספת. תהליך ההחלמה לקח זמן, אבל בסופו הפה שלו חזר לחלוטין למצבו הקודם. היום הוא נראה מצוין".
לדברי האב, השינוי היה דרמטי, גם רפואית וגם נפשית. "איתי מאושר", הוא אומר. "הוא חזר ליחידה, וכמו גיבור אמיתי בכלל לא רצה לשמוע על הקלות בשירות או על ימי מחלה. הדבר היחיד שהיה חשוב לו זה לחזור לצוות שלו ולפעילות המבצעית כמה שיותר מהר".
האב מדגיש כי מעבר לטיפול עצמו, התחושה הייתה שסוף סוף נמצא האדם שהצליח להבין מה קורה לבנו. "מעבר לאנושיות וליחס המיוחד, המקצועיות של ד"ר תמיר הייתה יוצאת דופן", הוא אומר. "אני לא יודע אם יש בארץ יותר מכמה רופאים בודדים שהיו מצליחים לזהות את הבעיה הזאת ולטפל בה. מזל גדול שהגענו אליו".
תגובות