דעה | לא עוד עונות של שכר לימוד

לא יודע באיזו הרגשה אנחנו מסיימים את הפגרה. מצד אחד, פעמיים הובסנו מול קבוצות עם איכות בהתקפה, ו-3 פעמים ניצחנו קבוצות בינוניות, שגם הן הביכו אותנו, ורק מזל ותצוגות מרשימות של מיגל סילבר מנעו מאיתנו להפסיד גם את המשחקים האלה.

מצד שני, גם בשנה שעברה פתיחת העונה נראתה דומה: גירדנו ניצחון מאוד לא משכנע בסכנין, הפסדנו להפועל בבלומפילד (הפסד שבהרגשה שלי הוא פי כמה כואב ומשפיל מההפסד 3:0 העונה), תיקו מול חיפה ב-10 שחקנים ו-2 ניצחונות נוספים בכדורגל בלתי משכנע. לקראת המחזור השישי בעונה שעברה היינו עם נקודה אחת יותר והרגשה די דומה.

אם בתחילת יולי אלמוג כהן היה אומר לי לקפוץ מהגג, הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. רמת האמון שהיתה בו מאיתנו, האוהדים, היתה הכי גבוהה שאני זוכר בבית"ר ירושלים. לצערי, מאז, כל משחק זה הלך ונראה פחות טוב.

כולנו אוהדי בית"ר, וכולנו אוהבים כדורגל התקפי, וכולנו נשמח כל משחק לנצח 2:4, אבל הכדורגל שאנחנו רואים מבית"ר העונה הוא על סף המופקר. גם ההחלטה שלא להעמיק את הסגל בצד ההגנתי בעוכרינו. כל משחק טימותי מוזי פותח מגן, ואחד מבין ליאל דרעי או גיל כהן פותחים בלמים. זאת לא הגנה שיכולה לטעון לאליפות.

אלמוג איש ירא שמיים, ולכן אני מקווה שהוא מבין איזה קידוש השם תגרום אליפות בית"רית. לשם כך הוא צריך לצאת מהקיבעון, וגם לוותר על האגו במקומות מסוימים ולהתאים את עצמנו ליריבות שלנו.

מי יודע עוד כמה שנים נוכל ליהנות מהכדורגלן הישראלי הכי טוב בארץ, מספר 77 בצהוב-שחור, עומר אצילי שלנו? מי יודע עוד כמה שנים נתפוס את שאר הגדולות בעונות מעבר? 19 שנה חיכינו; אין לנו סבלנות לעבור עוד עונות של שכר לימוד.

למען בית"ר, על כל המערכת לוותר על האגו, לצאת מהקיבעון המחשבתי ולהתחיל לשחק את הכדורגל שראינו מהסגל הזה בעונה שעברה.

עומר אצילי (צילום: באדיבות בית"ר ירושלים)