ב-25 לדצמבר חגגו הכנסיות המערביות לפי הלוח הגרגוריאני את יום הולדתו של ישוע, בעוד הכנסיות המזרחיות יציינו אותו לפי הלוח היוליאני, ב-7 בינואר. חלפו 2025 שנה ממותו של אחד האנשים המשפיעים ביותר בתולדות האנושות – המכונה כריסטוס (משיח). תאריך לידתו ומותו, כמו מרבית חייו, מוצאו והאירועים סביב האמונה שלאחר צליבתו הטראגית ומיתוס קומו לתחייה ועלייתו השמיימה – עטופים עד היום באווירת מסתורין וחידה. חרף זאת, לנצרות, שלא הוא יצר אותה אלא תלמידו שאול התרסי, יש כיום 2.4 מיליארד מאמינים בעולם, וזוהי הקהילה הדתית הגדולה ביותר בתבל, שמהווה 31 אחוז מאוכלוסיית העולם.
חייו האישיים של ישוע, כאמור, לוטים בערפל ולמעשה כל המידע עליו מתרכז ביתר בהירות ופרוט רק בשלוש השנים האחרונות בחייו. לפי גרסה אחת הוא נולד בין השנים 4-6 לפנה"ס, כלומר עדיין בימי מלכותו של הורדוס. סברה אחרת קובעת שאכן נולד בשנה הראשונה לספירה, והוצא להורג בשנת 33 לספירה. המקור העיקרי למסכת חייו הם ארבעת האוונגליונים – הבשורות – שנכתבו בין השנים 70 ל-110 לספירה. הראשונה שבהן נכתבה על ידי מרכוס כ-40 שנה לאחר מותו של ישוע (בשנת 70), לוקאס כתב את בשורתו בשנת 85 בערך, מתי חיבר אותה בשנת 90, ויוחנן עשה זאת בשנת 110. יש לזכור כי ארבעת מחברי ספרי הבשורות לא היו רושמי היסטוריה, אלא מטיפים ומיסיונרים, שמטרתם להפיץ את הנצרות ולהאדירה. אף אחד מהם לא היה עד להתרחשויות או התיימר למסור דברים מפי עדי ראייה, גם לא לצטט מפרוטוקולים או מסמכים שהשתמרו בידיהם. הבשורות נסמכו על מסורות וזיכרון הפתגמים, המשלים ודרשותיו של ישוע, שלא העלה אותם בכתב.
ישוע הולך על המים (ציור מאת איבן אייבזובסקי, מתוך ויקיפדיה)
ישוע נולד בנצרת כבן בכור למשפחת הנגר יוסף ומרים, והיו לו ארבעה אחים: יעקב, יוסי, יהודה ושמעון, ושתי אחיות ששמן לא מוזכר. על פי המיתוס הנוצרי – מרים היתה מאורסת ליוסף, אשר טרם ידע אותה, והרתה באורח נס מרוח הקודש. מלאך התגלה ליוסף בחלום, שרצה לגרשה, וסיפר לו כי מרים לא חטאה, ונשארה בתולה וכי הרתה מרוח הקודש. המלאך הודיע לו שהיא תלד לו בן: ו"קראת לו ישוע כי הוא יושיע עמו מעוונותיהם". יוסף, שלפי הברית החדשה הוא צאצא של בית דוד, עזב את נצרת ועבר לבית לחם, שם מרים ילדה את בנה באבוס – המקום בו עומדת לפי המסורת כנסיית המולד. מגיל צעיר התגלה ישוע כילד שניחן בכישרונות רבים ובידע רב. אחרי חזרת המשפחה לנצרת, ישוע החל לעבוד עם אביו בנגריה. מניחים כי האב נפטר בגיל צעיר יחסית, והציפייה של אמו היתה, שהוא ימשיך במקצוע האב ויפרנס את המשפחה. אולם ישוע בחר בדרכו הרוחנית וברפוי אומללים ופגועים, והדבר יצר קרע בינו לבין אמו (זאת בניגוד לתיאורי הכנסייה העתידיים על האידיליה ששררה ביניהם). נציין כי לוקס (ב: 46) מספר כי בהיות ישוע בן 12, הוריו עלו עמו לירושלים בחג הפסח. הם איבדו אותו וחיפשו אחריו, ומצאו אותו כעבור שלושה ימים בבית המקד
ככל הנראה, ישוע לא רכש השכלה פורמלית, כי בעלייתו הנוספת להר הבית החל להטיף לנוכחים, תוך הפגנת ידע רב במקורות היהדות, וכתוב: "ויתמהו היהודים ויאמרו – איך ידע זה ספר ולא למד?".
הכניסה לקבר ישוע בכנסיית הקבר (צילום: אדם אקרמן)
התבטאויותיו היו תוצר של אינטליגנציה חריפה, כריזמה והופעה מרשימה. נשים העריצו אותו ויכולת התבטאות של נואם בחסד. הוא הופיע בשתות בבתי כנסת בגליל, בעיקר בכפר נחום, ושבה את לב מאזיניו בדברי חוכמה, במשלים ובפתגמים. ישוע התחיל פעילותו בקרב איכרים ודייגים פשוטים בגליל, ו"רכש" את תלמידיו הראשונים שמעון-פטרוס, ויוחנן בן זבדי. בהדרגה התקבצה סביבו חבורה צמאה לכל מוצא פיו. הוא כונה על ידם "רבי" (ישוע קרא לעצמו "בן אדם" – ביטוי אשר לפי ספר דניאל רומז על כינוי של המשיח (בארמית "בר אנוש"). התסיסה כנגד שלטון רומי, הקריאה למוסריות, רעיון התשובה והגאולה ורמזיו שהוא בן אלוהים, הובילה את פשוטי העם להאמין בכוחות העל הטמונים בנואם המזהיר. תלמידיו בטוחים כי טמונים בו כוחות על אנושיים, ושהוא היה יכול גם לרפא ולהחיות מתים בכוח אמונתו והאנרגיה השופעת ממנו.
אירוע מכונן בחייו של ישוע היתה פגישתו עם קרוב משפחתו המטיף יוחנן המטביל. אלישבע, אמו של יוחנן, שהתגוררה בעין כרם עם בעלה זכריה – ומרים אמו של ישוע היו דודניות. שתיהן היו בהריון כאשר מרים ביקרה אותה, ושהתה 3 חודשים בעין כרם. יוחנן היה סגפן ונערץ, הטיף לתשובה, לטהרה ולטבילה. הוא היה מהפכן שזעק "שובו כי מלכות שמים הגיעה". יוחנן הכריז על קרבתה של מלכות שמים שתחליף את השלטון הרומי העריץ (מתי ג 2). יוחנן פגש את ישוע על שפת הירדן, הטביל אותו, התרשם מיופיו, מחוכמתו ואישיותו – והחליט שישוע הוא המשיח. מאחר ויוחנן נחשב למבשר המשיח – וכהתגלמותו של אליהו הנביא – ישוע קיבל חיזוק באמונתו כי הוא אומנם האדם שיושיע את עם ישראל.
מרגע זה ועד צליבתו האמין ישוע ביתר שאת שהוא המשיח הגואל. הוא פעל באינטנסיביות כמגרש שדים, כמרפא אומללים ומבצע ניסים, ואפילו מחייה מתים. בדרשת ההר הוא אמר: "לא באתי להפר את התורה ואת דברי הנביאים, לא באתי להפר כי אם למלאתן". ברם, בהדרגה מתגלות בפעולותיו סטיות מהנורמות היהודיות. לדוגמה הוא מבצע פעולות בשבת כמו ליקוט שיבולי תבואה, מרפא בבית כנסת אדם שידו יבשה, הוא ותלמידיו אינם נוטלים ידיים לפני ארוחה – ובכל אלו הוא מעורר ביקורת גוברת מצד הפרושים.
צליבת ישוע (ציור מעשה ידי ג'אנבטיסטה טייפולו, מתוך ויקיפדיה)
ישוע הרבה בהתבטאויותיו שהוא בן אלוהים. הוא מדבר על האלוהים שהוא אביו, טוען "אנוכי הגפן האמיתית ואבי הוא הכרם". דבריו אלו גרמו לזעזוע אצל הפרושים ולכהן הגדול קיפא, כי לא היה תקדים ביהדות שבשר ודם יהודי יצהיר שהוא בן אלוהים. הסתייגות הפרושים ממנו גברה – והצלחתו לרכוש לב המונים, החלה להראות להם כסכנה לשלמות היהדות. שליט הגליל הורדוס אנטיפס (בנו של הורדוס הגדול), הממונה מטעם הרומאים, החל אף הוא להתנכל לישוע ולתלמידיו, וראה בהם תחילתה של תנועה העלולה להצית מרד אנטי רומי. אנטיפס הוציא להורג את יוחנן לאחר ששם אותו במעצר, ולפי דברי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, מפאת חששו מהתקוממות משיחית.
רוצים להישאר מעודכנים?
כאשר הגיע ישוע לחגוג עם תלמידיו את חג הפסח בי"א בניסן שנת 33, הכוהנים בירושלים וראשי הסנהדרין כבר התכוננו לתפוס ולשפוט אותו, ולהעבירו לידי הרומאים שיחרצו את גורלו. לכעס והחשש ממנו הוסיפה העובדה, שבהר הזיתים ניבא את חורבן ירושלים. הוא עורר את חמתם כי עלה לבית המקדש והחל לגרש את המוכרים והקונים, הפך את שולחנות החלפנים ומוכרי היונים תוך גערה בהם שהם הופכים את המקום הקדוש ל"מערת פריצים". מנגד, המון רב ששמע שהוא עומד להיכנס עם תלמידיו לעיר ולחגוג את ליל הסדר, קידם אותו בהתלהבות רבה. ישוע נכנס בשער העיר רכוב על אתון לבן, וכל הקהל שהתקבץ לראות את האדם המכריז שהוא המשיח ומלך היהודים קידם אותו בהנפת כפות תמרים (יוחנן יג' 17-12).
הכהן הגדול קיפא, ששמע על כל זאת יעץ לסנהדרין: "מוטב אשר איש אחד יאבד – מאשר העם כולו". ישוע הספיק להסב לליל הסדר עם 12 תלמידיו, ואז רמז להם שאחד מהם יבגוד בו. הוא שיתף את תלמידיו בטקס הלחם והיין, בצע את הלחם וחילק להם אותו ואמר להם: "איכלו זה הוא גופי". כאשר שתו מהיין, בירך עליו ואמר: "זה דמי". תלמידיו היו המומים, והבינו כי ישו ניבא את מותו. הוא אמר להם: "מעתה לא אשתה מיין, אלא נשתה עמכם במלכות אבי". ישוע ותלמידיו ירדו לגת שמנים וכאשר התפלל, התקרב אליו יהודה איש קריות לנשק אותו, מלווה בראשי כהנים ושרי המקדש שהקיפו אותו והובילו אותו לבית הכהן הגדול. קיפא שאל אותו: "תאמר לנו אם אתה המשיח בן אלוהים". ישוע השיב בחיוב: "מעתה תראו את בן האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים". דבריו אלו הספיקו לסנהדרין להעבירו לידי הנציב פונטיוס פילאטוס למשפט.
הסעודה האחרונה (ציור מאת לאונרדו דה וינצ'י, מתוך ויקיפדיה)
לסנהדרין לא הייתה סמכות אז, תחת השלטון הרומי, להוציא אדם להורג. פילאטוס שאל אותו: "האתה מלך היהודים?". ישוע השיב לו – "אתה אמרת", ולא ענה יותר. פילאטוס ידע על הכניסה הממלכתית-משיחית של ישוע לירושלים, על הטפתו לאי תשלום מס לקיסר, ראה בשתיקתו של ישוע הודאה באשמה והאשים אותו כמורד, ופסק דינו למות. כתבי הברית החדשה מספרים כי פילאטוס היה רחום וכי היהודים הם שדרשו להמית את ישוע. גם כאשר הציע לחון אותו ולהוציא להורג אסיר אחר במקומו – מורד בשם בר אבא – צעקו היהודים שיוציא להורג את ישוע. פילאטוס רחץ ידיו לעיני העם ואמר: "נקי אני מדמו – ויענו כל העם – דמו עלינו ועל בנינו".
המשפטן חיים כהן, שכתב את הספר המחקרי "משפטו ומותו של ישוע", מצביע על המגמתיות של כותבי האוונגליונים, בהבלטת פילאטוס כרחמן, כאשר כל המקורות מראים שלא היה כזה. הם רצו לפטור את הרומאים מאשמת הריגתו של ישוע, ולהטיל את האשמה לדורי דורות על העם היהודי כאשם במות ישוע. התיאור הזה שהיהודים אמרו כביכול "דמו עלינו ועל בנינו", הוא מרושע ולא סביר, והיה מקור לאנטישמיות וגרם להסתה מתמדת כלפי העם היהודי.
התחנה השלישית ב'דרך הייסורים' (צילום: אדם אקרמן)
ישוע נצלב ביום שישי אחה"צ והיה צורך לקבור אותו לפני כניסת השבת. מעריצו יוסף מרמתיים ביקש את גופתו מפילאטוס על מנת לקבור אותו זמנית בקבר חצוב בנחלת משפחתו. לאחר שנקבר, נחתם הקבר בגולל. שתי נשים, אחת מהן היתה מריה מגדלנה שהיתה קרובה מאד לישוע, הגיעו לקבר ביום ראשון בבוקר ומצאו אותו ריק. כך החל המיתוס שהתגשמה האמונה כי הוא יקום לתחייה. האוונגליונים מספרים גם על השמועה שפשטה , שהם טוענים שאינה נכונה, שתלמידיו הגיעו לקבר בשעות לילה וחטפו את גופתו. אולם נראה שזו היתה המציאות. ישוע זעק בהיותו על הצלב "אלי אלי למה עזבתני" (מתי כו' 47), אך שום כוח עליון לא הגיע להצילו.
כתב יד עתיק שנעלם לפני 1,700 שנה ונתגלה במצרים – "הבשורה של יהודה" – מגלה כי ישוע ראה ביהודה איש קריות תלמיד נאמן ביותר. הוא ביקש ממנו למלא את בקשתו הקשה להסגירו לשלטונות, על מנת שיתר תלמידיו לא ייעצרו וכדי לסייע לו לשחרר את נשמתו מכבלי גופו. כתב היד נבדק בשנת 2001 במעבדה באוניברסיטת אריזונה, באמצעות פחמן 14 ואושר כאותנטי. מסתבר שנכתב במקור במאה ה-1 או ה-2 לספירה, ומנהיגי הכנסייה הקדומה ראו אותו ככפירה ולכן נגנז.
ישוע, שכל חייו הטיף לחסד, אהבת הזולת, חמלה ורחמים – היה בוודאי מזועזע לו ידע שהוצאתו להורג תגרום לגלי שנאה כלפי היהודים, כמו מסעי צלב שבדרכם לארץ פגעו בקהילות יהודיות, הפוגרומים, האינקוויזיציה האכזרית ולבסוף גם את השואה הנוראית.
הוא היה יהודי נאמן, שראה עצמו כמושיע הגואל, ולא רק שלא הושיע את עמו ולא גאל אותו מעול זרים – אלא שממשיכיו עוותו את תורתו וגרמו סבל מתמשך ליהודים משך כל הדורות.
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים"
שלמה פינטו
מאמר מאוד מעניין לקריאה
ירושלמי
אם כבר התדרדרתם לכתוב על ישו, לפחות הייתם מציינים גם קטעים מקבילים מהמקורות היהודיים שהופכים אותו ליותר אנושי וכן תלמיד של חכמי אותו דור