הפינה ההיסטורית: ראשי העיר ירושלים – קווים לדמותם

בשבוע שעבר, ביום רביעי בלילה (7.1.2026) הלך לעולמו אורי לופוליאנסקי ז"ל, איש חסד, מייסד 'יד שרה' ומי שהיה ראש העיר ה-8 של ירושלים. פטירתו אחרי מחלה קשה היא הזדמנות טובה לסקור את דמותם של עשרת האישים שניהלו את העיר מקום המדינה.

את הסקירה אתחיל עוד קודם לכן. בתקופת המנדט הבריטי. כאשר הבריטים כבשו את ירושלים ב-9 לדצמבר 1917, הפסיקה לפעול מועצת העיר העות'מנית של ירושלים. כן, הטורקים הם שייסדו את המוסד הנקרא עיריית ירושלים בשנת 1867. הם קבעו באותם ימים שראש העיר יהיה מוסלמי ומועצת העירייה היתה מורכבת מעשרה חברים: שבעה מוסלמים, שני נוצרים ויהודי אחד. זאת על אף שאוכלוסיית העיר, שמנתה ב-1870 רק 22 אלף נפש, התחלקה כמעט שווה בשווה בין יהודים לערבים.

הבריטים צמצמו את חברי המועצה לשישה – שני נוצרים, שני מוסלמים ושני יהודים – אך המשיכו במסורת הטורקית וקבעו שראש העיר יהיה מוסלמי – אף על פי שהיה רוב יהודי בעיר. יודגש כי משך כל תקופת המנדט, הבריטים הם אלו שלמעשה ניהלו את העיר – כי הבינו שירושלים היא לב-ליבו של הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ ישראל. הערבים, מנגד, התעקשו על מימוש זכויותיהם המסורתיות בירושלים, וראו בדרישת היהודים למנוי ראש עיר יהודי סכנה להשתלטות פוליטית על האוכלוסייה בכל הארץ.

ב-30 שנות המנדט קיימו הבריטים רק פעמיים בחירות לעירייה: בשנת 1927 ובשנת 1934. פעמיים בלבד בימי המנדט נערך בירושלים מפקד של בעלי זכות בחירה: ב-1922 וב-1934. בשנת 1922 חיו בירושלים 33.9 אלף יהודים ו-28.6 אלף מוסלמים – היהודים היוו 54 אחוז מכלל האוכלוסייה. בשנת 1931 מנו היהודים כ-53 אלף נפש והערבים כ-38 אלף נפש – כלומר היהודים היו כבר 57 אחוז מכלל תושבי העיר. בשנת 1947 חיו בירושלים כ-100 אלף יהודים– לעומת כ-65 אלף מוסלמים, קרי רוב של 60 אחוז. מינוי ראש עיר יהודי עם סגן מוסלמי היה צריך להיות צעד פורמלי וצודק, אך המצב היה תמיד הפוך.

הנציב הבריטי העליון סר הרולד מקמייכל הביע דעתו בסוגיה זו, עם עוזבו את התפקיד: "מינוי ראש עיר יהודי לראשות העיר, תעורר תגובות חריפות לא רק בארץ ישראל אלא גם במדינות השכנות ובייחוד בערב הסעודית, וגם העולם הנוצרי יסתייג מפתרון זה".

הוא גרס שגם רעיון הרוטציה, שיהיה פעם ראש עיר יהודי, פעם נוצרי ופעם מוסלמי, אינו יעיל. ואי לכך היה איתן בדעתו שמינוי אנגלי לראש העיר יהיה הפתרון הטוב והבטוח ביותר. הבריטים החליטו למעשה משך כל שנות המנדט להשאיר בידיהם את השליטה על העיר, בטענה שהיא קדושה ל-3 הדתות המונותיאיסטיות. למעשה הם התכוונו לשלוט בירושלים גם לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר 1947, וגם לאחר מימוש התוכנית לבינאום העיר. הבריטים חפצו להשאירה "כפיקדון קדוש" בידיהם ולהיות מופקדים עליה, כי הם ראו עצמם כשלטון הנאור שישמור על המקומות הקדושים.

בניין העירייה ההיסטורי אחרי ששופץ (צילום: אדם אקרמן

משך כל תקופת המנדט הבריטים ניצלו את התחרות שהיתה בין שתי המשפחות העשירות והמיוחסות ביותר הערביות בעיר: נשאשיבי ואל-חוסייני. לעיתים מינו ראש עיר ממשפחת ח'אלדי, שממנה יצאו שופטים ומלומדים, אך תמיד התאכזבו גם ממנו. הסתבר כי גם כאשר נבחר ראש עיר לא פוליטי, כמו ד"ר חסין ח'אלדי (בבחירות 1934) ולמרות תמיכת היהודים בו, הוא לא שיתף פעולה עם סגנו היהודי דניאל אוסטר. כאשר פרץ המרד הערבי ב-1936, הוא הזדהה לגמרי עם מטרות המתנגדים לשלטון המנדט, והוגלה לאיי סיישל.

רעיון חלוקת העיר לשתי עיריות עלה מפעם לפעם, אך מנהיגים יהודים כמו מנחם אוסישקין ויצחק בן צבי, לא הסכימו לו מחשש שינציח את החלוקה, וגם הבריטים לא ששו לפקח על שתי עיריות. המושלים הבריטים בעיר – מהראשון רונלד סטורס – הם למעשה אלו ששלטו בעיר והכתיבו את פיתוחה ואופייה התרבותי. על פי החוק העות'מאני סמכויות העירייה היו מצומצמות ביותר. היא היתה ממונה רק על השווקים, ניקיון הרחובות והארתם. כמו כן, היתה רשאית לגבות מיסים אך רק באשור המושל הבריטי. המושל סטורס המשיך במדיניות הגבלת תפקידה המצומצם של העירייה: הוא הקים ביוזמתו ובפיקוחו את "החברה למען ירושלים", שגייסה כספים ברחבי העולם למען העיר, והשקיע אותם בתחומים שמצא לנכון. גם ראשי הוועדה הקרואה הבריטית, שהיו לראשי העיר בשלהי המנדט (1948-1945), התלוננו כי מושלי המחוז והנציב העליון, הם שקבעו למעשה את כל פעולותיה של העירייה.

שלט ההסבר בכניסה לבניין העירייה ההיסטורי (צילום: אדם אקרמן

ראשי העיר לאחר קום המדינה

ירושלים הקדושה והקרובה לליבם של מאות מיליוני מאמינים משלוש הדתות המונותאיסטיות ברחבי העולם, היותה סלע מחלוקת בין ישראל למוסלמים, והיא היתה תמיד לאחת הערים המורכבות והטעונות בעולם. משרת ראשות העיר ירושלים היא קשה, תובענית ורגישה, והקושי התגבר עוד יותר לאחר קום המדינה. העיר עברה מצור קשה במלחמת העצמאות, אוכלוסייה של כ-100 אלף יהודים, פחתה ל-82 אלף, והיה צער עמוק על אובדן הרובע היהודי וחלוקת העיר.

דברים, כמובן השתנו עם השנים. במיוחד לאחר איחוד ירושלים בשנת 1967. בתפקיד ראש העיר כיהנו, כאמור, עשרה אישים.

ראש העיר הראשון היה דניאל אוסטר (1951-1948) – היהודי היחיד שכיהן בתקופה המנדטורית כסגן ראש העיר. נגזר עליו לעסוק רבות בשיקום נזקי המלחמה. גדרות תיל ושטחי הפקר הפרידו בין החלק המערבי למזרחי של העיר, ותרמו לאווירה קודרת ולתחושת כיעור.

מקורות הפרנסה של תושבי העיר היו מועטים: ירושלים החדשה לא חיה מחקלאות, לא היה בסיס תעשייה ממשי, היא לא היוותה צומת דרכים של מרכז מסחרי חשוב והתיירים נמשכו יותר לעיר העתיקה מאשר לחדשה. ירושלים היתה עיר נתמכת, ענייה ומנותקת מהעורף הכפרי שמסביבה, ונאלצה גם לקלוט המוני עולים. היא הייתה בעיקרה עיר של פקידים ומוסדות ממשלתיים. ירושלים הצטיינה במוסדות חינוך ותרבות (אוניברסיטה, בצלאל, בתי מדרש למורים) , וכך משכה אליה אנשי רוח, מחנכים, וחוקרים. היו לה מוסדות רפואיים ברמה טובה, בנקים ומוסדות פיננסים, חברות ביטוח ומלונות. אולם מעל לכל שכן בה בניין הכנסת, והיא היתה לעיר הבירה של מדינת ישראל.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

אחרי כהונת אוסטר – היו שני ראשי עיר דתיים, שכיהנו פחות מקדנציה: שלום זלמן שרגאי (1952-1951) ויצחק קריב (1955-1952). שניהם התחבבו על הציבור, אך היו להם קשיים קואליציוניים רבים, ושניהם התפטרו מתפקידם אחרי תקופה יחסית קצרה.

ראש העיר הרביעי, גרשון אגרון (1959-1955), וסגנו מרדכי איש שלום, תרמו תרומה חשובה לפיתוח העיר ושכלול מערכות המים והביוב. הם ניהלו מלחמה תקיפה במסורת שרווחה בירושלים של אי תשלום מיסים וארנונה. הם פעלו לארגון יעיל יותר של מנגנון פעולות העירייה והתייחסות נאותה יותר לפניות האזרחים.

בניין העירייה בכיכר ספרא

עם פטירתו של אגרון, נבחר מרדכי איש שלום (1965-1956), שהיה לראש עיר מסור ביותר כמעט עשור. הוא המשיך בפועלו של אגרון להעלאת רמת פריון עובדי העירייה וייעול עבודתה. איש שלום פעל רבות לסלילת כבישים, הפך את התחבורה ליעילה וביסס שכונות שקלטו עולים חדשים (קרית היובל, קטמונים ועיר גנים). הוא פעל רבות להעלאת רמת התרבות בעיר, הגדלת מספר מקומות תעסוקה לעולים חדשים ויזם בנייה רבה לפתרון בעיות דיור.

הבא בתור לכהן בתפקיד, הוא האיש שנחשב עד היום לראש העיר המיתולוגי של ירושלים – טדי קולק (1993-1965). הוא כיהן בתפקיד 28 שנה, יותר מכל אחד אחר. כידוע, שנתיים אחרי כניסתו לתפקיד – התגשם החלום של איחוד העיר. קולק היה לראש עיר מאוחדת – ונוף העיר השתנה באופן דרמתי: השטח גדל משמעותית והאוכלוסייה הוכפלה פי שנים.

כאשר טדי קולק נכנס לתפקידו, הוא לא שיער שיהיה ראש עיר למשך 28 שנה. כישוריו הארגוניים, כשרונו באיסוף כספים, יחסי הציבור הנפלאים שלו, יכולתו לפשר בין ניגודים – חריצותו ומסירותו – הפכו אותו לראש עיר אהוד ובלתי נשכח. בין פועליו הבולטים: שיקום הרובע היהודי, פנוי שכונת המוגרבים הסמוכה לכותל המערבי ויצירת הרחבה הענקית לפניו, ביסוסו של מוזיאון ישראל, הקמת מגרש כדורגל מודרני, גיוס משפחת ספרא לבניית כיכר העירייה והשלמת בנייניי העירייה החדשה ועידוד להקמת מינהל קהילות בשכונות.

הביקורת עליו היתה שלא דאג להשקיע כספים גם במזרח העיר, אך לדבריו התורמים ל"קרן ירושלים" שהקים, דרשו השקעת תרומותיהם רק לפיתוח מערב העיר. קולק היה ראש העיר היחיד שזכה בפרס ישראל ב-1988 על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

אהוד אולמרט (2003-1993) תרם רבות למודרניזציה של העיר בעיקר בתחום התחבורה: מפעל הרכבת הקלה, גשר המיתרים, הקמת שדרות בגין, כביש הר הצופים-מעלה אדומים וכביש 9 החוצה את עמק הארזים. כן דאג להקמת בתי ספר חדשים רבים.

מחליפו, אורי לופליאנסקי (2003 -2008), היה ראש העיר החרדי הראשון של ירושלים. הוא ייזכר בעיקר בזכות ייסוד המפעל הייחודי של יד שרה. מפעל עם למעלה ממאה סניפים בארץ ואלפי מתנדבים – מוסד חסד שאין דומה לו בעולם. יד שרה חוסך למדינה מאות מיליוני שקלים לשנה בדמי אשפוז, ומושיט יד לכל אזרח שלישי במדינה.

אחריו כיהן ניר ברקת (2018-2008), איש היי-טק שדאג לצייד את בתי ספר במחשבים ומייסד פרויקט עמותת "סנונית" באוניברסיטה העברית. פרויקט זה מקדם אפיקים טכנו-פדגוגים של חינוך מתוקשב – באמצעות שילוב טכנולוגיה בתהליכי הוראה. ברקת דאג ליתר השקעה כספית בכלכלת ובתרבות העיר. הוא פעל להקמת הארנה, פארק המסילה, ייסוד מתחם התחנה, הקמת פארק הצבאים, קולנוע פלאנט. ושדרוג שוק מחנה יהודה. הוא פעל להגדלת מספר החברות הטכנולוגיות בעיר מ-200 ליותר מ-500.

ראש העיר כיום הוא, כידוע, משה ליאון (נכנס לתפקיד ב-2018), שזכה בניצחון דרמטי בהפרש של כ-4,000 קולות בלבד, הוא הפתעה נעימה לעיר. ליאון פועל בשקדנות רבה לשיפור הניקיון והמרחב הציבורי (גינות ציבוריות ושדרוג התשתית בעיר). הוא מנסהלבלום את ההגירה השלילית מהעיר (כ-8,000 בשנת 2025), על ידי בנייה בקצב מזורז של יחידות דיור, כך שהדיור יהיה בר השגה לזוגות צעירים, והוא פועל ליצירת אלפי מקומות תעסוקה חדשים. ליאון מזרז את פיתוח רובע העסקים החדש בכניסה לעיר, מחיש את סיום פרויקט הפרמיום של ההיי-טק בקמפוס המדעים בגבעת רם. רשת הרכבת הקלה נמצא בתנופת הקמה, והכל נעשה שלא יהיה צורך לנוע בכלי רכב פרטיים במרכז העיר. הוא הצליח לגייס גם את התקציב הגדול ביותר בתולדות העירייה – עבור עיר הבירה שאוכלוסייתה הגיעה למעלה ממיליון תושבים.

כל אחד מעשרת ראשי העיר מקום המדינה, תרם בדרך שלו להפיכת ירושלים לכרך סואן, למרכז תרבות ולעיר נעימה יותר לחיות בה. נראה שהעיר צועדת בכיוון הנכון של דיור, תעסוקה, תחבורה וחינוך, אך יש לפעול יותר לשילובם של צעירים חרדים וערבים והכשרתם למקצועות טכנולוגים מתקדמים. אם יושקע יותר בפיתוח העיר המזרחית והיישובים הערביים בתחום המוניציפלי שלה, הדבר יקרב את החזון שירושלים תהיה למעשה "עיר שחוברה לה יחדיו".

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים"