הפינה ההיסטורית: סיפורו של 'בית החתן המת' ברחוב יפו 

בשנת 1881 משפחה קתולית-נוצרית אמידה הקימה בניין מפואר עבור זוג צעיר שעמד להינשא. היה זה בניין אבן מסיבי בן שתי קומות ומרתף, המשלב אלמנטים ארכיטקטוניים אירופאים ומזרחים, שהוקם מאבנים מסותתות, חלונות רחבי מידות וחזית סימטרית הפונה לרחוב יפו. הבניין תוכנן בצורת האות ח' – עם חצר רחבת ידיים שהיו בה שני בורות מים. משני צידי שער הכניסה חוקקו באבן יצורים דמויי דולפין, סמלים אופייניים לבנייה הנוצרית, המעידים על כך שהשער המרשים ועיטוריו נותרו מקוריים מן המבנה שתוכנן לזוג הצעיר.

הכל היה מוכן לתחילת חיי נישואים מלאי אושר ורווחה. אף כי בניית הבית טרם הושלמה, ההורים בעלי הממון קבעו מועד לחתונה. הם הזמינו לטקס החתונה של בנם היחיד, את בני משפחתם ומוקיריהם, ותושבי ירושלים ציפו בכיליון עיניים לאירוע המרגש. אלא שאז אירעה טרגדיה נוראית – ערב החתונה חש החתן ברע ומת מיתה חטופה. ההלם היה כבד מנשוא עבור הורי החתן, שמצא בשידוך מוצלח את בחירת לבו הנאה. כנגד כל היגיון – ההורים האומללים החליטו לקיים את המאורע.

בניין לשכת הבריאות המחוזית ברחוב יפו (צילום: אדם אקרמן)

החתן המת הושב במיטב מחלצותיו על כיסא ולידו הכלה האומללה בשמלת כלולותיה, והזוג הוקף במעגלי ריקודי החתונה, שדמו יותר לטקס אשכבה מאשר לשמחה. כשנרות דולקים בידה, אם החתן רקדה לפני בני הזוג את הריקוד המסורתי אותו נהוג לרקוד לפני החתן והכלה. לאחר שסיימה את הריקוד, היא קרעה את בגדיה, זעקה זעקות כאב, וחטפה את ההינומה מעל פני הכלה. לאחר מכן הובא ארון קבורה – גופת החתן הונחה בתוכו, והתקיימה הלוויה.

האירוע, כמעט מיותר לציין, היכה את כל תושבי ירושלים בתדהמה. ברטה סספורד וסטר מהמושבה האמריקאית, מספרת בספר זיכרונותיה "ירושלים שלנו" שאמא שלה אנה, ממייסדות המושבה, השתתפה בלוויה והיתה בין המוזמנים לחתונה: "התנהגות ההורים שעולמם חרב עליהם – עם מות בנם ערב חתונתו – היתה מלווה בהיסטריה פראית וחסרת מעצורים. המוזמנים הפכו למתאבלים והתאספו בסלון שבו הושב החתן המת והכלה המקושטת בתכשיטיה, ובפרחים ולבושה בשמלתה הנאה הרקומה ובהינומה לראשה. האם החלה לרקוד תוך פניה לאורחים בזעקה "אני חייבת לרקוד לפניהם" – היו מחזה כואב ובלתי נתפס".

סיפור אימים זה של "החתונה" המזעזעת מסביר מדוע בניית הבניין לא הושלמה משך כעשר שנים. רבים מתושבי ירושלים האמינו שהבית רדוף שדים ורוחות. בשנת 1890 החליטה מועצת העיר העות'מאנית להכשיר את הבניין הלא גמור, כבית חולים עירוני של ירושלים. היתה זו יוזמת ראש העיר סלים אל-חוסייני, לגאול את הבית השומם ולהפכו לבית חולים חינמי בעיקר עבור עניי העיר. שמו היה "בלדייה", אך תושבי ירושלים קראו לו ה"מוסתשפא" (בית חולים).

בניין לשכת הבריאות המחוזית ברחוב יפו (צילום: אדם אקרמן)

הטורקים השלימו את הבנייה במתכונת של מבנה ציבור, הוסיפו לבית אגף עם שורת חדרים משני עברי המסדרון. הם הקיפו אותו בחומה ובנו לו מרפסת לכיוון רחוב יפו, אליה הובילו שני גרמי מדרגות. מרפסת זו מונצחת בתצלומי צלמי המושבה האמריקאית, בהם היא נראית עם צופים רבים עליה, אשר חזו בשנת 1898 במעבר הקיסר וילהלם השני ופמלייתו בדרך יפו. בראש חזית הבניין מעל השער הראשי, חקקו הטורקים בתוך טבלה את סמל האימפריה העות'ומאנית, המכיל את חתימת הסולטן, עבדול חמיד השני בתוך עיגול השמש, ומתחתיו נמצא כתר ושני דגלים אחד מכל צד, בצידו הימני נראים רובים ותותח, ומהצד השמאלי מאזני צדק. בתוך אליפסות נחקקו שנות תחילת הבנייה (1888) ושנת חנוכתו (1890).

בבית החולים היו כ-30 מיטות ורוב המאושפזים היו ערבים מוסלמים, עניים מירושלים ומכפרי הסביבה. יהודים ונוצרים בחרו אז להתאשפז בבתי חולים ברמה גבוהה יותר ברחוב הנביאים. השלטונות הטורקים מימנו אחזקתו של בית החולים, ממס דרכים שגבו מכרכרות שעברו בדרך יפו. הפעלת קו הרכבת בין יפו לירושלים ב-1892, הקטינה את ההכנסות ממס הדרכים, אך הטורקים הצליחו לקיים את בית החולים עד לכניסת הבריטים לעיר ב-1917. צוות העובדים במקום היה קטן – רופאים בודדים, אחיות, נזירות מתנדבות – וכך הועבר לבניין בית המרקחת העירוני.

מנהלו הראשון של בית החולים היה ד"ר פלטיוס אפקלידס. הוא הגיע לירושלים בשלהי המאה ה-19 מבורסה שבטורקיה לאחר שסיים לימודיו באוניברסיטת איסטנבול והיה מקורב לבני כל העדות בעיר. אפקלידס ניהל את בית החולים עד מותו בשנת 1916 (הוא נפטר מהתפרצות של טיפוס הבהרות).

בניין לשכת הבריאות המחוזית ברחוב יפו (צילום: אדם אקרמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ראוי לציין כי ביתו ברחוב רחל אמנו 3 במושבה היוונית, הוא רכוש הקהילה היוונית הירושלמית, שהחליטה לשקם אותו ופתחה בו מוזיאון עם הריהוט האוריגינלי, ספריית הרופא והמקום מהווה מרכז תרבות וגלריה לאמנות.

דמות אחרת שהתקבלה לעבודה בבית החולים בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, היא הרופאה הלנה כגן – חלוצת רפואת הילדים בירושלים. היא נולדה בטשקנט שבאוזבקיסטן, סיימה לימודי רפואה בשוויץ ועלתה ארצה בראשית 1914. כאשר רצתה לעבוד כרופאה הודיעו לה השלטונות הטורקיים כי קיים אצלם איסור שאשה תעסוק במקצוע הרפואה. למזלה פרוץ המלחמה והצורך הדחוף ברופאים, גרם לטורקים להתעלם מכך שהיא אישה. היא התקבלה לעבודה בבית החולים והחלה לטפל בשבויי מלחמה, אסירים וחיילים תורכים פצועים. עם פטירתו של ד"ר אפקלידס, היא שימשה משך כחצי שנה כממלאת מקומו, עד מינויו כמנהל של ד"ר מוניר ביי – ערבי נוצרי מלבנון. ד"ר כגן נפטרה בגיל 89, וזכתה להיות כלת פרס ישראל והאישה הראשונה שהוענק לה התואר "יקירת העיר ירושלים".

עם כיבוש ירושלים בידי הבריטים בדצמבר 1917, נמסר תחילה בית החולים לצלב האדום האמריקאי. משנת 1919 החל הבניין לשמש את מחלקת הבריאות של ממשל המנדט ופעלו בו מעבדות בקטריולוגיות וכימיות, וכן מעבדה לרפואה משפטית. טופלו בו גם נשוכי כלבים בטיפול מונע למחלת הכלבת. למעשה הבניין שימש לכל הפעילות הבירוקרטית הקשורה לשרותי הבריאות העיר, בעוד בית חולים עירוני נפתח בבניין אביחיל שבמגרש הרוסים.

בניין לשכת הבריאות המחוזית ברחוב יפו (צילום: אדם אקרמן)

עם קום מדינת ישראל ב-1948, שוכנה במקום לשכת הבריאות המחוזית. היא הייתה למרכז מנהלי לחיסון לנוסעים לחו"ל והשלמת חיסונים לתלמידים, וגם נחתמים בה תעודות פטירה ורישיונות קבורה. פועלים בה המחלקה האפידמיולוגית ובריאות הסביבה. שוכנת בבניין הנהלת מרכזי "טיפת חלב" לאם וילד והיחידה לבריאות התלמיד. המקום משמש גם כמרכז לתלונות הציבור בנושא תרופות ותמרוקים.

בעוד כחצי שנה עוברות המחלקות השונות לבניין חדש בכניסה המערבית של העיר. משלהי המאה המאהה-20 יזמו גופים עירוניים תוכניות להסב בניינים היסטוריים במרכז העיר, המשמשים כמשרדים, לשימור ולהכלילם במתחמים מודרניים. בניין הלשכה המחוזית ששימש כמרכז בריאות של שלושה ממשלים, הטורקי, הבריטי והישראלי, עורר עניין אצל אדריכלים ומהנדסי העיר. בסוף שנות ה-80 הציע מהנדס העיר דאז אמנון ניר להסב אותו, תוך שימורו הקפדני, למסחר ולמשרדים. ב-1993 הכין האדריכל יצחק ליבנד תוכנית להפוך את הבניין לאכסנייה לתיירים. שתי התוכניות הציעו בניית אגף נוסף בחצר האחורית, אך הן לא יצאו לפועל.

גם כעת עם פינויו מתרקמת תוכנית להפכו למלון בוטיק, אך טרם נחתם הסכם עם היזם. האדריכלית שרון דינור, הממונה על השימור בעירייה, שמאמציה לשמר מבנים היסטוריים בירושלים זוכים להוקרה, ספרה לי כי תוכנית המלון עדיין לא אושרה. במילים אלו היא סכמה את חזונה לגבי שימור הבניין הייחודי של לשכת הבריאות: "אני מקווה וחולמת שיהיה זה מקום נפלא, ושימור המבנה יעשה באופן שיכבד את העיר והתושבים, וגם את המבקרים מחוץ לירושלים".

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".