הפינה ההיסטורית: מסכת הקבורה הטרגית של משפחת הרצל

בחלוף 120 שנה לפרסומו של הספר "מדינת היהודים" בשנת 1896, ניתן לקבוע בוודאות כי פרי מחשבתו ועטו של בנימין זאב הרצל שינה את גורלו ועתידו של עם שלם. קונטרס, חוברת צנועה זו של 68 עמודים, הפכה למסמך המכונן של התנועה הציונית, והפכה חלום שהתמשך משך דורות, מאז חורבן בית שני, לתוכנית מעשית. הרצל, שהאמין בראשית דרכו הציבורית כי האנטישמיות תיחלש והליברליות תגבר, הבין אחרי משפט עלילת דרייפוס ב-1895, כי השנאה כלפי היהודים תגבר, ומצוקתם לא תיפתר על ידי שוויון זכויות. מסקנתו היתה כי הם חייבים להגר ולעזוב את אירופה, ולהקים מדינה משלהם. הוא רצה להציל ולגאול את העם היהודי בעוד מועד, היתה בו תחושת דחיפות והוא נרתם לפעילות קדחתנית. זו באה לידי ביטוי ב-1897 בכינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל ויצירת כלים מעשיים וכלכליים לביסוס התנועה שיצר. האינטנסיביות של שמונה השנים בהם פעל בין שנת פרסום ספרו, למותו בטרם עת ב-1904, גרמו לפגיעה בתפקוד ליבו שנדם בהיותו בן 44 בלבד. התאמצותו נבעה ממאבק במתנגדים בעם היהודי לתוכניתו, בעיקר כאשר הציע את תוכנית אוגנדה במקום ארץ ישראל, נסיעותיו התכופות להסברה והרצאות שכנוע, מפגשים עם מדינאים בולטים, והבנתו הגוברת כי צפויים קשיים רבים עד להשגת מדינה ליהודים.

לא ניתן שלא להתפעל מכישרונותיו של הרצל המשפטן, עיתונאי, מחזאי וכמחולל תנועה מדינית מהמופלאות של המאה ה-20, ומגודל חזונו "היהודים הרוצים תהיה להם מדינתם". מהדהדות המילים של חוזה המדינה שכתב ביומנו בסיום הקונגרס הראשון: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים, אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה יכירו בה הכל".

אכן, כעבור 50 שנה בדיוק בכ"ט בנובמבר 1947, ההצבעה באו"ם אשרה את תוכנית החלוקה, ושנה לאחר מכן קמה מדינת ישראל. בצוואתו ביקש הרצל שהוא וכל בני משפחתו יקברו במדינה שתקום. ב-5 לאוגוסט 1949 הובא ארונו לקבורה בירושלים, יחד עם עצמותיהם של הוריו יעקב וז'נט הרצל, ואחותו פאולינה שנפטרה בגיל 19 ממחלת טיפוס. היה זה מבצע מורכב של פתיחת הקברים בבית הקברות היהודי בווינה, והטסת שרידיהם ארצה. מטוסי חיל האוויר ליוו את מטוס אל על כאשר התקרב לישראל, בשמי חיפה הופרחו יונים, ובימות הוקמו על חוף הים בתל אביב ובחצר המוסדות הלאומיים בירושלים, שם הוצג הארון להמונים. היה זה מסע שהשתתפו בו כרבע מיליון איש, כחמישית מכלל תושבי ישראל באותם ימים. בלוויה עצמה השתתפו כ-6,000 איש, ונציגי יישובים מכל הארץ הביאו בשקיות אדמה ממקומותיהם. הם רוקנו אותם לתוך הקבר הפתוח, עת הארון הורד פנימה.

הרצל עם 3 ילדיו בשנת 1900 (צילום: הארכיון הציוני המרכזי – מתוך ויקיפדיה)

במותו היו להרצל שלושה ילדים: פאולינה (על שם אחותו) היתה בת 14, הנס בן 13 וטרודה בת 10. שרידיהם הובאו ארצה ונטמנו בהר לידו ב-2006. עצמות נכדו היחיד סטפן תיאודור, הובאו לקבורה בהר בשנת 2007. עצמות סבו שמעון לייב הרצל וסבתו רבקה הרצל, הובאו להר הרצל ב-5 לאוגוסט 2026, ביום השנה ה-77 לקבורת נכדם במקום, וכך הושלם המעגל. חוזה המדינה זכה לכבוד האומה כולה והמדינה עצרה נשימתה לכבודו. ארונותיהם של סבו וסבתו זכו אף הם לטקס ממלכתי מרגש בהשתתפות נשיא המדינה וראש הממשלה. חמישה דורות התאחדו בהר, וארונותיהם של שמעון לייב ורבקה כוסו באותה פרוכת מעוטרת, שבה כוסה ארונו של בנימין זאב הרצל.

נישואים אומללים ושתי צוואות נפרדות

עד כאן האידיליה והממלכתיות והגשמת צד אחד בצוואתו של הרצל. אולם קורות משפחתו התאפיינו בצד אחר בהתאבדויות, במחלות ופטירה בטרם עת של כל ילדיו ונכדו, ובעיקר באומללות יחסיו עם אשתו יוליה (ג'ולי) והנתק המוחלט שהיה ביניהם. חוסר ההתאמה ביניהם ומצבה הנפשי הרעוע באו לידי ביטוי בשתי צוואות נפרדות, שכתב שדנו בעניינם האישיים והכספיים. הוא שלל זכויות כלשהן מאשתו בחינוך ילדיו, ומאחר שחי בתחושה משנת 1897 והלאה, כי יומו קרוב וכי הוא סובל ממחלת שריר הלב, הוא מינה בשנה זו את הוריו להיות אפוטרופסיים שלהם, ודרש שבנו לא יישאר בידיה. הוא תלה בהנס תקוות רבות וביקש להעבירו לבית סבו וסבתו שיגדל שם. לגבי בנותיו, השלים עם העובדה שיישארו בביתם וכתב: "אפילו אם היא לא היתה אישה טובה עבורי, שתשתדל לפחות להיות אם טובה לבנותיה".

בצוואה נוספת שכתב ב-1900, הוסיף שהוא ממנה את הוריו להיות יורשיו לרכושו, ואחריהם את ילדיו. אשתו לא נזכרת בכלל בצוואה השנייה, והיתה מיועדת לקבל כאלמנה, לפי החוק האוסטרי את החלק המגיע לה, במידה ולא יהיו לה אמצעים אחרים לחיים. בצוואה שנייה זו הוא מינה את חבריו מראשי ההנהלה של התנועה הציונית, דוד וולפסון ואת יוהן קרמניצקי, לאפוטרופוסים לילדיו.

היחיסים העכורים עם רעייתו גרמו לאומללות ילדיו, ושלושתם סיימו חייהם בטרם עת ובנסיבות טרגיות. בנוסף לכך הנכד היחיד שהיה לו, סטפן תיאודור, בנה של טרודה (פרומה), שהיתה מאושפזת לעיתים קרובות בשל היותה תשושת נפש, התאבד בגיל 28. נישואיו האומללים של הרצל לג'ולי השפיעו על ילדיהם, וגורל מר ואכזר היה לכל צאצאיו. אחת הסיבות שנשא את ג'ולי לבית נשאואר (אביה יעקב היה אייל נפט) היתה גם הנדוניה שהובטחה לו, שהיתה משמעותית ביותר בחייו, ועמדה על 75,000 גולדן. לפי החישוב של כלכלנים בני ימינו, היה זה סכום השווה למעלה ממיליון דולר. כסף זה ביסס את חייו, אף כי גם אביו שהיה בנקאי מצליח, אולם הפסיד במשבר כלכלי כמעט את כל הונו. הנישואים האלו היו רוויי משברים ותקופות ארוכות הרצל חי בנפרד ממנה. הסתבר שאת כל ההון שקיבל כנדוניה, הוא הוציא על פעילותו הציונית, כמו כינוס הקונגרס הראשון, הוצאה לאור של כתביו, נסיעותיו והמלונות בהם השתכן. במותו התמיכה בילדיו הוטלה על האפוטרופוסים וקופת התנועה שייסד. ג'ולי סבלה מאד ממצוקה נפשית, אושפזה בשנותיה האחרונות ונפטרה בגיל 39, כשלוש שנים לאחר מות הרצל. ג'ולי ביקשה שגופתה תישרף, אולם אפרה נעלם, לכן בהר הרצל ישנה רק מצבת זיכרון לשמה (גם לטרודה ישנה רק מצבת זיכרון כי נספתה במחנה ריכוז).

פסלו של הרצל בכניסה למוזיאון הרצל בירושלים (צילום: אדם אקרמן)

בשנת 2025 הופיע במהדורתו העברית מחקר מקיף שנמשך שנים רבות, על בית הרצל. כתבה אותו אילזה שטרנברגר תחת השם "נסיכים ללא בית, גורלם העצוב של הילדים לבית הרצל". אילזה נולדה בגרמניה ב-1914, למדה ספרות ותרגום למספר שפות, עסקה בעיתונאות, כתיבה ומחקר. היא התחתנה ב-1932 עם הצלם הידוע מרסל שטרנברג, ויחד נמלטו לארה"ב עם עליית הנאצים. היא היתה שותפה לבעלה, למדה צילום וסייעה לו בעבודתו המחקרית והמעשית. מרסל היה ידידו הטוב של הנס, בנו של הרצל, והכיר אותו בעת שהותו בלונדון לרגל עבודתו העיתונאית. הנס לאחר מות אביו, נותק ממשפחתו, ואפוטרופוסים שמינה הרצל, שלחו אותו לפנימייה לאנגליה, כדי שיתקרב לקהילה היהודית. אולם בהיותו בלונדון הוא התנצר בשנת 1924 והחל לבקר בכנסייה. מלחמת העולם הראשונה הגבירה את בדידותו, והוא לא נישא מעולם. כאשר שמע הנס שאחותו פאולינה שגרה בבורדו בצרפת, אושפזה בבית חולים וסבלה מאי ספיקת לב ובעיות נפשיות, נסע לבקרה. אולם היא נפטרה, והנס המדוכא, שהיה בקשר קרוב עמה, התאבד בשבוע מותה ביריית אקדח. שניהם נקברו זה לצד זה בבית הקברות היהודי בבורדו, ועצמותיהם הועלו משם ארצה לקבורה בהר הרצל.

עטיפת הספר "נסיכים ללא בית" על ילדיו של הרצל (צילום: אדם אקרמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

הטרגדיות המשפחתיות ומחקר הצאצאים

מרסל ששוחח רבות עם הנס בהיותו בלונדון, פרסם מאמר שהגן עליו כי שמו הוכתם מאוד בשל התנצרותו. מרסל נהרג בתאונת דרכים בארה"ב ב-1936 והשאיר אחריו ביוגרפיה שלא פורסמה על הנס. אילזה שטרנברגר השתמשה בביוגרפיה זו כבסיס לספרה, ובעזרת מחקר רב שנים הרחיבה אותו לספר על שלושת ילדיו של הרצל. היא השתמשה במכתבים, יומנים ועדויות רבות, והספר המקיף שכתבה (כ-500 עמודים) נותן תמונה מפורטת ביותר על המשפחה של הרצל וגורלם הטראגי של ילדיו. אילזה הבינה בהדרגה, שעל מנת לספר את סיפורו של הנס בצורה מלאה, עליה להתרכז בכל הילדים, כי כולם היו מושפעים מאד זה מזה. התברר לה כי בלתי אפשרי להפריד מסכת חיים של האחד משאר אחיו. ילדיו של הרצל לא היו מפורסמים, ואילזה עמלה קשות להשיג עליהם את כל פרטי חייהם. היא נעזרה בחומר הנמצא בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, בו ישבה ארוכות. למזלה היא הצליחה להיפגש עם מספר אנשים, שהכירו אחד או יותר מילדיו של הרצל וגם את נכדו. אילזה מיטיבה להציג בספרה את ההתנסויות האישיות של ילדי הרצל ונכדו. היא מתארת אותן על רקע שתי מלחמות העולם שהחלו באירופה, עליית הנאצים לשלטון והתעצמות האנטישמיות. נסיבות קשות אלו הצטרפו לבעיות בריאותיות ותורשה, המתיחות בביתו של הרצל, והעובדה שהילדים לא הלכו לבית ספר, אלא טופלו על ידי אומנות גרמניות ומורים מצרפת, אוסטריה וגרמניה לימדו אותם בביתם. הם חסרו אווירה תומכת וחברתית שמעניקה מערכת לימודים פורמלית ומסודרת.

חדר העבודה של הרצל (צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי)

נוגע מאד ללב במחקרה של אילזה שטרנברגר, הפרק על נכדו של הרצל, שאימו התקשתה לגדל אותו בשל מצבה הנפשי. טרודה חיה לרוב גם בנפרד מבעלה, התעשיין ריכרד נוימן שהיה מבוגר ממנה ב-27 שנים, ולא יכול היה לסייע לה בגידול הילד. היא החליטה לשלוח את סטפן תיאודור בהיותו בן 17, בשנת 1935, לפנימייה בלונדון. שם הוא החל להתעניין בציונות והתעמק בכתבי סבו ואימץ את הרעיון הציוני. סטפן שינה את שם משפחתו לנורמן, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא הבריטי. הוא עבר הכשרה לקצונה, נשלח להודו והגיע לדרגת קפטן. עם סיום המלחמה, בדרכו חזרה ללונדון, נורמן התעכב לביקור בן שלושה ימים בארץ ונחת בלוד ב-3 לאוגוסט 1945. משם נסע לראות את תל אביב והתפעלותו מהעיר היתה רבה. הוא התלהב מהברים, המסעדות והחנויות, ובעיקר מהילדים והנוער מלאי החיים שראה. למחרת יצא לירושלים בה סייר יומיים בהדרכתו של לייב יפה, משורר ופעיל ציוני שהשתתף בקונגרס הראשון, והיה למנהל קרן היסוד. סטפן ביקר בכותל המערבי, באוניברסיטה העברית ובבנייני הדסה על הר הצופים. שיא הביקור עבורו היה כאשר לייב יפה הביא אותו לחדר העבודה של בנימין זאב הרצל, שהועבר בשלמותו מווינה והוצב בבניין קרן היסוד. סטפן התרגש מאד לראות לראשונה את חדר עבודתו של סבו, על כל רהיטיו ואביזריו ושולחן העבודה עליו כתב את ספריו ויומניו.

נכדו של הרצל התקבל באהדה ובלבביות רבה בארץ, וכולם ראו בו צאצא משכיל וצעיר, עם עתיד מבטיח שימשיך את המפעל של סבו הוגה הציונות. נעשו ניסיונות לשכנעו להישאר בארץ, אך תשובתו היתה שישקול לחזור, בתום שירותו הצבאי ומילוי התחייבויותיו בלונדון. ברם בחוזרו ללונדון הוא שובץ על ידי הצבא בתפקיד נכבד של נספח לענייני מדע בשגרירות בריטניה בוושינגטון. נציג הסוכנות היהודית בוושינגטון, אליהו אילת, קיבל אותו בברכה והוא שיתף אותו במאמצים הדיפלומטים להשגת ההכרה בהקמת המדינה היהודית. כעבור כשבוע סטפן הצליח ליצור קשר עם האומנת שלו בווינה כדי לברר היכן הוריו, שמהם לא שמע מאז שנת 1943. הוא הזדעזע מאד לשמוע כי שניהם נלקחו ונספו במחנה ריכוז.

סטפן תיאודור נורמן, נכדו של הרצל, בעת ביקורו בישראל (צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי)

סטפן הנסער באותו ערב ששמע על הבשורה המרה, החחיל לשוטט ברחובות וכאשר הגיע לגשר מסצ'וסטס, פשט את מעילו, וזינק מגובהו הרב של הגשר אל מותו. אליהו אילת המזועזע מההתאבדות, גייס את הקהילה היהודית שדאגה לקבור אותו בבית הקברות היהודי של וושינגטון, ושם היה קבור עד שעצמותיו הובאו לקבורה להר הרצל, 60 שנה לאחר מותו. פטירתו המצמררת של הצאצא האחרון של משפחת הרצל היכתה בהלם את היישוב היהודי בארץ. הסופרת אילזה שטרנברגר שחקרה לעומק את הטרגדיות של בית הרצל, ראתה בהתאבדות זו, המשך לבעיות הנפשיות מהם סבלו בני המשפחה. ברגע אחד של צער עמוק על מות הוריו בשואה הנוראה, נורמן ראה רק את החושך, וקפץ בגיל 28 אל מותו, ובכך נסתם הגולל על שושלת הרצל.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית