אחרי מותם של משה נגבי, חיים הנגבי ואורי אבנרי, הצטמצם עולמי עוד יותר עם הסתלקותו של מרדכי קופ מ"טעמון". השבוע הרעיפו עליו המון שבחים, כולם נכונים וראויים. היתה לו תדמית של איש נדיב ומלא חן, ובניגוד לתקדימים רבים מספור, היא הלמה את אישיותו האמיתית. תמיד קראתי לו "אדון קופ" גם כאשר חברים צעירים ממני קראו לו "מרדכי". הוא היה איש ידידותי מאוד אבל גם מעורר כבוד. בעבר הגדרתי אותו לעצמי ולחבריי כ"בגיניסט דתי", והוא היה כזה, בעקביות ומבלי שיהיה מושפע מאנשי השמאל הרבים שממש חיו במחיצתו בטעמון.
קופ היה אוהב אדם, אבל לא ממש סובלני מבחינה פוליטית. הוא תיעב את הדעות השמאלניות אבל לא את אנשי השמאל. אני חשתי בזאת ומעולם לא נרשמתי בספר החייבים שלו. רבים וטובים אכלו בעצם על חשבונו ואין לדעת אם שילמו בסופו של דבר. הנדיבות שלו היתה כנה, לא סתם פוזה למען כותבי הטורים והעיתונאים הרבים שפקדו את טעמון. הוא כעס עליי לפעמים לאו דווקא בשל התוכן הפוליטי אלא בגלל הביקורת החריפה שמתחתי על הקפה שהגיש. הייתי שותה אצלו רק תה עם נענע וזה ממש הרגיז אותו. אבל הוא לא איבד את החיוך הנצחי. "עוד לא הסכמתי אפילו עם מילה אחת שאתה כותב", אמר לי פעם, כמעט בחיבה. הפנמתי את הדברים אבל לא ניסיתי לרַצות אותו. הוא הכיר היטב את אבא שלי עוד מהימים שהכנסת שכנה מול טעמון, וגם את סבא נוח ברעם משכונת שערי חסד. בעיניו לכל עובדת חיים היתה משמעות. אדון קופ ראה הכול. הרבה רומנים נרקמו בבית הקפה הקטן שלו, חוקיים וחוקיים פחות. גם בריתות פוליטיות נכרתו והופרו בטעמון, והיו אפילו קטטות בבית הקפה שאותן הרגיע אדון קופ בחן, אבל בתקיפות.
מרדכי קופ ז"ל (צילום: דניאל בר און/ג'יני)
רבים מאנשי השמאל בטעמון שתו את הקוניאק הנורא שהגישו שם, שאני קראתי לו "רעל עכברים". אדי האלכוהול וניחוח סיגריות הנובלס הציפו את האוויר הדחוס ממילא, אבל יש להודות שהם האצילו על טעמון אווירה בוהמית, כמעט תל אביבית. אדון קופ, שהיה לא רק ירושלמי אלא ירושלים עצמה, ניווט את העסק שלו באצילות הנפש שאפיינה אותו. הוא התגעגע כמובן לימים של הכנסת הישנה, כאשר מנחם בגין שלו וגדולי המדינה מכל המפלגות ישבו בטעמון, רקמו מזימות או סתם סיפרו בדיחות עבשות. רבים מיושבי "כסית" האגדית מרחוב דיזנגוף בתל אביב פקדו את טעמון לפחות אחת לשבוע. עמוס קינן הביא עימו את השכרות העוינת שלו, חיים הנגבי את החן המיוחד, יֶבי את ספרי שיריו שכולם קנו, גם אם לא היו שוחרי שירה מובהקים, בעצם, בעיקר אם לא היו שוחרי שירה מובהקים. אדון קופ ניצח על כל המקהלה הדיס-הרמונית הזאת ביד בוטחת. איש כמוהו כבר לא נראה.
בחירות בפתח
הגיע הזמן להכריע על דרך ההצבעה הנכונה לראשות העיר ולמועצה. השיקולים הם רציונליים, לא רגשיים, ואין בהם מידה של התלהבות כלשהי. המועמד המועדף יוסי דייטש החרדי אינו רלבנטי עוד, לצערי העמוק. חבריו החרדים זנחו אותו לאנחות והוא לא יהיה האיש שיתמודד עם זאב אלקין בבחירות חוזרות בין שני הראשונים בצבירת הקולות. זה חבל. דייטש הוא איש טוב וחרוץ, שכולם מדברים בשבחו, אבל החרדים עצמם אינם רוצים ראש עיר מטעמם. בסך הכול קיימת ביהדות החרדית מסורת ארוכה של מריבות ושל שנאה הדדית קשה, שגלשו בעבר גם לאלימות פיזית. אפילו הרב מנחם פורוש הוכה פעם על ידי חסידי גור, שהמיטו אז חרפה לא רק על החסידות שלהם אלא גם על הדת. דייטש עורך את מסע הבחירות שלו כאשר סכין מדממת נעוצה בגבו. לא אנחנו אחראים לכך אלא הפלגנות והסכסכנות. חבל שדייטש לא יכול לעצור את אלקין, אבל זוהי עובדה שיש להסכין עמה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אלקין עצמו מנהל תעמולה קדחתנית, שמסכלת כל סיכוי שחילוני שפוי יצביע בעדו. התעמולה שלו פונה רק לציבור היהודי כאילו מאות אלפי הערבים אינם קיימים כלל בעיר. זה פשוט מעליב, אפילו בעידן הלאומנות החשוכה שירדה עלינו מהכנסת, גם בסיוע נלהב של אלקין עצמו. הדרת הערבים היא אולי אינטרס של "עמישראל" אבל לא של תושבי המדינה ושל בני עירנו מכל הגוונים. אלקין שלח אלינו באמצעות הרשתות החברתיות גם רשימת תומכים מפחידה, בתוכם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושני השרים המזיקים ביותר לפריחתה של חברה פתוחה וליברלית כאן, נפתלי בנט ואיילת שקד. כאשר המייל שלו הגיע גם אליי, כתבתי לו: "תודה על האזהרה". המאבק נגד מחוקקי האוון הוא החשוב ביותר לכל אזרח נאור, בצד המלחמה למען השלום. לכן הסקרים המעידים על כך שדווקא עופר ברקוביץ הצעיר הוא המתחרה המוביל לפחות בשלב הראשון של הבחירות, מאלצים אותי לתמוך בו, חרף חשדנותי התמידית כלפיו. החשדנות העמיקה כאשר חבר לליכוד בהסכם עודפים. זה לא הפתיע אותי כי ברור שאין לאיש שום עקרונות מדיניים או אהדה כלשהי כלפי התושבים הערבים, וההצבעה בעדו היא טקטית ומאולצת, "אנוס על פי הדיבור" אבל לא של ברקוביץ אלא של אלקין.
דווקא משה ליאון יכרסם בקולותיו של אלקין וטוב שכך. עם זאת, האיש של אביגדור ליברמן אינו ראוי לקולות מירושלמים חילונים-ליברלים. גם הוא, בדיוק כמו אלקין, דתי לאומני וזוכה לתמיכה של כוחות החושך בעיר. כפי שלנין היה אולי אומר, התפקיד האובייקטיבי של ליאון בזירה הפוליטית העירונית שלנו הוא חיובי. הוא מפצל את הקולות של הדתיים הלאומנים, ובכך הוא תורם רבות להחלשתם. לדעתי אלקין ייאלץ לתמוך בו בסיבוב השני ולחזור לתפקידו הריק כשר לענייני ירושלים עם זנב מקופל מאחורי גבו.
לכן נותרנו רק עם ברקוביץ, אבל לא נוכל לבחור ברשימתו למועצת העיר. מרצ הסימפטית היא האופציה היחידה. מעולם לא הצבעתי בעד מרצ לכנסת, אבל הרשימה למועצה מבטיחה עקביות רעיונית ואמפתיה לאוכלוסייה הערבית. גם בנושאים כמו מצעדי הגאווה ושמירת מוסדות התרבות החילוניים בעיר ניתן לסמוך על מרצ. קיימת גם יוזמה מזרח-ירושלמית ערבית להשתתף בבחירות אבל קשה לדעת על מה ועל מי מדובר. אם מדובר במגמה הנתמכת על ידי מנהיגות העם הפלסטיני בגדה, ניתן יהיה להצביע בעדה. בינתיים אין לנו אלא לקיים את המסורת היהודית הארוכה של "כבדהו וחשדהו".
ברקוביץ בלית ברירה, מרצ ככורח המציאות; כך נגיע לקלפי עייפים אך לא מרוצים.
