דעה | למה? למה דווקא עכשיו?

אז ברק יצחקי הלך, לצערי. כל כך רציתי שזה ימשיך.

אחרי שנים שחיפשנו יציבות, דווקא כשהגענו אליה – זרקנו אותה מהחלון.

היתה לנו עונה נהדרת. כמעט לקחנו אליפות, שחקנים צעירים התקדמו, בית"ר שיחקה כדורגל התקפי ומהנה, וטדי חזר להיות מלא – ובעיקר שמח.

ואולי הכי חשוב – הגאווה חזרה לירושלים: אוהדים ותיקים, כאלה שכבר ראו הכול, שבעי קרבות ואכזבות, פתאום הזדקפו. הלכו עם החזה בחוץ. בית"ר חזרה להיות רלוונטית. בית"ר חזרה לאופנה.

ועל כל הדבר הזה היה חתום ברק יצחקי.

לא רק הוא – אבל קודם כל הוא.

ככה זה כשאתה המאמן. לטוב ולרע.

זה שסופג את האש בכישלונות, וזה שבדרך כלל גם לא מקבל מספיק קרדיט בהצלחות.

בבית"ר, מסתבר, לפעמים משלמים את המחיר גם על הצלחה.

כמה שניסיתי לזעוק בחודשים האחרונים, לא צריך להרוס, לא צריך לחפש הרפתקאות, לא צריך לפרק ולהתחיל מחדש. צריך להמשיך.

להמשיך עם יצחקי התכוונתי.

איך אפשר לקבל ידיעה כזו בשקט?

אני מודה – קשה לי להבין את זה.

אפשר היה להמשיך עם ברק יצחקי. אפשר היה לשלם לו את מה שמגיע לו. אפשר היה לתת לפרויקט הזה עוד עונה, עוד הזדמנות, עוד צעד קדימה.

אולי אליפות. אולי שלב בתים באירופה. אולי משהו גדול באמת.

במקום זה, ברק אברמוב בחר למנות לתפקיד המאמן אדם שמעולם לא אימן קבוצת בוגרים.

כן, אני מכיר את הדיבורים על המהלך מאחורי הקלעים, שהמאמן בפועל בכלל יהיה משה אוחיון, ואלמוג כהן הוא רק הפנים של המהלך.

אני לא יודע.

מה שאני כן יודע הוא שכל הסיפור הזה מרגיש מוזר.

לא שקוף.

לא ברור.

ולא מספיק מקצועי.

ועדיין, אחרי שאכלנו לא מעט לוקשים לאורך השנים, הלוואי שהפעם נאכל גם את הכובע. באמת.

הלוואי שבעוד שנה אחזור לטור הזה, אצחק על עצמי ואכתוב התנצלות גדולה לאלמוג כהן. ואולי גם למשה אוחיון.

כי אם זה יצליח – כולנו נרוויח.

אבל כרגע קשה לי להבין את ההיגיון.

השאלה מבחינתי היא בכלל לא למה אלמוג כהן?

השאלה היא למה עכשיו?

למה לקחת קבוצה שנמצאת בתנופה אדירה ולעשות עליה ניסוי?

מאז שאלי טביב הפתיע עם סלובודן דראפיץ’, שהגיע אז מבית"ר תל אביב מליגה א’, אני לא זוכר שהייתי מופתע כל כך ממינוי מאמן בבית"ר ירושלים.

רק שיש הבדל אחד – דראפיץ’ הגיע כמאמן.

כאן אנחנו מקבלים מנהל מקצועי שעובר ישירות לעמדת המאמן, כשמסביב יש יותר סימני שאלה מתשובות.

איבדנו את ההמשכיות.

וזה אולי הדבר שהכי כואב לי.

יצחקי לא היה רק מאמן טוב.

הוא היה סמל.

הקהל התחבר אליו. השחקנים הלכו אחריו. היתה דרך, היתה אמונה, והיתה תחושה שנבנה כאן משהו אמיתי.

משהו שהיה יכול להפוך בעוד שנה או שנתיים לסיפור הרבה יותר גדול.

אני באמת מקווה שאתבדה.

אני מקווה שאלמוג כהן יצליח בענק.

אני מקווה שבית"ר תמשיך להתקדם ושהכול ייראה אחרת בעוד כמה חודשים.

אבל נכון לרגע זה, התחושה שלי פשוטה:

בית"ר ירושלים היתה צריכה להמשיך עם ברק יצחקי.