רחוב אגריפס (צילום: יובל יוסף)
רחוב אגריפס (צילום: יובל יוסף)

סיפור קצר לשבת | אהבה חשאית באגריפס

ביום חורף נאה הציצה שמחה בחלון, קלטה שהיא יכולה להישאר במיטה לעוד זמן מה, וחוותה דקות של נחת. בעלה כבר נפטר, ולא הציק לה עוד בלילות. היא בכתה עליו במהלך ה"שבעה" בדיוק כפי שציפו ממנה, אבל לא הפסיקה למלמל לעצמה "ברוך שפטרנו". בגיל 40 היא תצליח להדוף את הלחצים להינשא מחדש | סיפור לשבת מאת חיים ברעם

פורסם בתאריך: 28.12.18 16:34

ביום חורף נאה הציצה שמחה בחלון, קלטה שהיא יכולה להישאר במיטה לעוד זמן מה, וחוותה דקות של נחת. בעלה כבר נפטר, ולא הציק לה עוד בלילות. היא בכתה עליו במהלך ה"שבעה" בדיוק כפי שציפו ממנה, אבל לא הפסיקה למלמל לעצמה "ברוך שפטרנו". בגיל 40 היא תצליח להדוף את הלחצים להינשא מחדש. לא נולדו לה ילדים, והיא עתה בת חורין. שמחה לא היתה דתייה, ובקושי מסורתית. הבית שלה בשולי רחוב אגריפס היה חביב עליה. בעצם, לא חסר לה שום דבר. אחרי חודש האבל התחילה ללכת עם חברתה הרווקה מרי לסרטים. בעלה היה אומר לשמחה שלמרי אין אלוהים, "כמו לכל המצרים". שמחה לא התרשמה. שלמה עצמו חטא לא פעם במאכלי עכו"ם, ונהג בשמחה בגסות. לפני שנים אחדות גררה אותה מרי לרבנות, אבל שם המליצו על שלום בית. מרי קיללה אותם בצרפתית ושתי הנשים כאילו חגגו בבית קפה. שלמה שנא את מרי אבל בעצם חשק בה. לא פעם הבחינו שתי הנשים במבטו האפל של שלמה נעוץ בחזה הנאה של מרי. למרבה המזל הוא חשש ממנה, ולא העז לשלוח אליה ידיים. למרי היה מאהב, עורך דין ידוע מתל אביב, והיא נהגה לספר לשמחה על הנפלאות שהוא חולל במיטה.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בירושלים?

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באייפון


שמחה עבדה בניקיון בתים והבינה שהיא בתחתית הסולם החברתי-כלכלי. זה לא נורא כל כך, נהגה לשנן לעצמה. בדירה ברחוב רמב"ם נהגו בה בכבוד, שילמו בזמן ושיבחו אותה על עבודתה המסורה. ברחוב אלפסי היו מדרגות תלולות, והיא הגיעה לדירה נושמת ונושפת. בני הזוג קמיניץ הכינו לה כוס קפה עם עוגת שיש מעולה והניחו לה. לפני שהתחילה לנקות היא עמדה דקות אחדות ליד החלון והשקיפה על השכונה הירוקה והשלווה. אחרי שתסיים את עבודתה תאכל במסעדה מזרחית במרכז העיר, ואז תסתגר בבית מול הטלוויזיה. החיים נפלאים, חשבה לעצמה, לפני שנרדמה מול הטלוויזיה.

אחותה רחל טלפנה מלוס אנג'לס. היא עברה לעיר הגדולה עם בעלה יוסי, שפתח שם חנות לכלי בית עם חבר. רחל הציעה לשמחה לבקר אותה בלוס אנג'לס, אבל שמחה היססה במקצת. ההוצאה גדולה מדי, אמרה לרחל, ואני מוכרחה לשמור על מקומות העבודה שלי. רחל נאנחה אבל אמרה לשמחה שהיא דואגת לה. שמחה לא התרגשה: "אין לך שום סיבה לדאוג. טוב לי עכשיו, הרבה יותר מאשר בעבר". רחל הבינה היטב את הדברים ורק אמרה שביתה באמריקה תמיד פתוח בפני שמחה. ההבנה ביניהם היתה תמיד מושלמת כך ששמחה הסתפקה באנחה קלה וסיימה את השיחה. בלילה היא הזתה בהקיץ על לוס אנג'לס אבל החליטה שבינתיים עליה למצות את חייה בירושלים.

בשנה הראשונה אחרי מותו של בעלה חשה שמחה שעבודת הניקיון גובה ממנה מחיר גופני יקר. היא נבדקה בקופת חולים ונשלחה לבדיקה בבית חולים. ההחלטה היתה חדה ומפתיעה: עליה לעבור ניתוח בגב ולשבות מעבודה פיזית למשך שנה. מרי עזרה לה כמעט בכל יום, והיא השתדלה להימנע מרחמים עצמיים. אחרי כמה חודשים כבר ישבה בגזוזטרה הקטנה בדירתה והתבוננה בסקרנות במאות בני עירה בדרכם לשוק מחנה יהודה. אודי, השכן בן ה-17, הבחין בה כבר לפני כמה חודשים. בדרך לביתו בשכונה הסמוכה חייך אליה ואמר "אהלן, יפהפייה". שמחה חשה בעליל בעונג שהתפשט בכל גופה. בנעוריה יצאו לה מוניטין כנערה יפה, אבל הנישואים עם שלמה הרסו לה את הביטחון העצמי. בכעסו כינה אותה "מכוערת" ואפילו "בהמה". היא ידעה היטב שיש לה נשמה יפה, ושבכל מקום אוהבים אותה. היא לא תמיד האמינה באלוהים אבל מותו של שלמה הופנם היטב בתודעתה. מישהו רוצה ביקרי, חשבה לעצמה, אולי אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו. ביום אביב אחד קרא אודי בשמה ושלח אליה את חיוכו הנהדר. היא הזמינה אותו לקפה, שמעה ממנו על הגיוס המצפה לו בעוד שנה. אודי לא היה פציפיסט וגם לא מורעל. את השירות בצבא ראה כדבר מובן מאליו, וקיווה לעבור אותו איכשהו בשלום. לא היתה לו חברה; הוא היה ביישן מדי ולא יצא עם נערות חרף יופיו והליכותיו. שמחה הלכה לחדר השינה ושוחחה עם מרי. היא זכתה לעידוד שלו ציפתה. "תלכי על זה", אמר מרי, "אני לא הייתי מהססת לרגע". כשחזרה לסלון חיבקה את אודי ואימצה אותו לחזה. הם הלכו למיטה, אודי היה אולי נלהב מדי אבל הקסים אותה בעדינותו הטבעית. לימים סיפרה למרי שאודי לא זקוק לשום שיעורי או מדריכי לענייני מין. "הכול אצלו טבעי לגמרי. הוא פשוט מקסים", אמרה.

שמחה דרבנה את אודי ללמוד היטב לקראת הבגרויות. הם לא יצאו, לא שתו ולא ראו סרטים. הוא הכין שיעורים בביתה, והבילוי העיקרי שלהם היה במיטה. היא היתה מאושרת על אף שהבינה שלסיפור הזה יהיה סוף. אולי אודי יכיר נערה בגילו, או יפגוש מישהי בצבא. מקץ כמה שניות דחקה את המחשבה הזאת אל מחוץ לתודעתה. היא חשבה שתוכל להתמודד עם כל מצב. מעולם לא היתה כה מאושרת. ההתנסות החשאית עם אודי הכחידה את החותם שהותיר שלמה על חייה. שלמה מת ואני חיה, חשבה, וזוהי ממש נקמה מתוקה. אודי עבר את כל הבגרויות וזכה לשבחים מהוריו. אחר כך בילה חודש שלם בבטלה מוחלטת, עד שהלך לגולני. היא מיעט להגיע העירה, ואת החופשות המועטות בילה בעיקר עם שמחה. אודי תיעב את הצבא, אבל חש מחויבות ונאמנות לחבריו בפלוגה. "יש אצלנו המון ירושלמים", סיפר לשמחה, "וזה מקל מאוד על היחסים בינינו".

הפלוגה עברה לגבול עזה ושמחה חששה מאוד. יום אחד דפקה אישה זרה בדלת, אורחת לא קרואה אבל מלאת חן ועדינה. אמא של אודי סיפרה לשמחה שהיא ובעלה יודעים על החברה המבוגרת של אודי, מודים לה שהיא ניווטה אותו לבחינות הבגרות. "אין לנו שום דבר נגדך", אמרה נעמי. "רק בזכותך הוא עבר את כל הבחינות". שמחה עשתה עם האורחת סיור בדירה, הבחינה בפזילה המשמעותית שלה לחדר המיטות אבל לא אמרה דבר.

כאשר אודי נפצע בידו הימנית מירי צלף שמחה נשארה בבית ולא ביקרה אותו בסורוקה. להפתעתה אימו של אודי ביקרה אותה פעמיים והביאה לו בשורות טובות על החלמתו הקרובה של הבן. שמחה נותרה לבדה עם החושך הלבן של הקיץ המסמא, אבל לבה עלץ. הגרוע מכל לא קרה.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר