זה התחיל, כמו באגדות, ממרתף מוזנח, נטוש ושרוף בשכונה עזובה – שלא לומר שכונת פשע באותם ימים. מרתף קטן שאיש בירושלים לא הצליח להבין מה אפשר לעשות איתו, חוץ מאדם אחד, שהגיע בכלל מחוץ לעיר. הוא ראה את המקום והצליח מיד לראות את הפוטנציאל שלו, מבעד להריסות ולקירות המפויחים. למרות כל זאת, גם הוא לא חשב, כנראה, לאן יישא אותו המקום לאורך שלושה עשורים של עשייה יוצאת דופן, ייחודית, אפילו מסעירה.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- תרבות בירושלים – לכל הכתבות
"הגעתי לירושלים אחרי הצבא", מספר מנהל ומייסד בית הספר הגבוה לאמנות במוסררה, אבי סבג. "למדתי צילום, פילוסופיה ותולדות האמנות, וכשסיימתי את הלימודים החלטתי שאני פותח בית ספר לצילום. התגלגלתי 'במורד הוואדי' לשכונה, והגעתי לבניין מאוד יפה ברחוב הע"ח. בעירייה אמרו לי שהם לא מצליחים לשמור על קומת המרתף באותו בניין, שכל הזמן שורפים אותו ושכל פעילות שרוצים לערוך שם נתקלת בקשיים. 'אם אתה רוצה, לך על זה', אמרו לי. ונכנסתי. לאט-לאט התחלתי להתוודע לשכונת מוסררה, למקום שלה, למורכבות שלה ולהיסטוריה שלה – מאבק חברתי ומצוקה שקשורים גם להדרה תרבותית, גם לדיכוי וגם לאפליה".
מחדר חושך שהוקם במרתף המפויח, ממחלקת צילום אחת, החל בית הספר להתפתח והוא כולל כיום חמש מחלקות בבית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר: צילום, ניו מדיה, תקשורת חזותית, מוזיקה ופוטותרפיה. מחלקת הפוטותרפיה היא הראשונה בעולם, שמכשירה סטודנטים להיות מטפלים באמצעות צילום, אך זהו רק נדבך אחד של ייחודיות המקום.
מוסררה בית יעקב (צילום: יצחק סעד)
"התחלתי לעשות מחקר תוך כדי ההתפתחות של בית הספר, וכך עלה הרעיון שאנחנו בעצם מתחילים לעבוד עם התושבים, חוברים אליהם", מספר סבג. "נוצר כאן גוף תרבות שגדל ומפתח חיישנים ורגישות לסביבה, ומאפשר לסביבה להשפיע עליו. הפרויקט הראשון שעשינו היה על הפנתרים השחורים, שיצאו ממוסררה, ובעצם מאותו הרגע התחזק הקשר של בית הספר עם השכונה. מאותו רגע שכונת מוסררה היתה מבחינתי מרכז העולם".
מוסררה בניין כיום (צילום: ים ויניולה)
על אותו הקשר שבין העשייה האמנותית לבין המתרחש סביב בית הספר מוסררה מספר גם אחד השמות הידועים מבין בוגרי המוסד, יאן טיכי, המתגורר היום בשיקגו, ארצות הברית. טיכי עלה לישראל מצ'כיה לבדו ב-1995, החל בלימודי תואר ראשון במדעי המדינה והמזרח התיכון, אך פרש רגע לפני השלמת הלימודים – ובחר כיוון חדש: צילום, בבית הספר מוסררה. "יכולתי לבחור באותה נקודה בבצלאל, אבל בחרתי דווקא במוסררה – צעד שלא כולם היו עושים", מודה טיכי. "אני חושב שזה קשור לארבע השנים שביליתי באקדמיה, ללימודים בקמפוס הר הצופים, לצורך להיות מודע יותר למה שקורה מסביב. גם באתי ממודעות פוליטית וחברתית גדולה יותר, כמי שעבר את המהפכה בצ'כיה וכמי שזכה לחינוך הקשוב לסוגיות כאלו".
טיכי חי כבר כעשור בארצות הברית, ולאחר שהשלים את לימודי התואר השני בבית הספר לאמנות של המכון לאמנות בשיקגו, החל לעבוד במחלקה לצילום במוסד. ועדיין, גם היום הוא זוכר היטב את המסלול שעבר בבית הספר הירושלמי שבשכונת קו התפר לשעבר. "כשאני התחלתי ללמוד, בית ספר היה אותו מרתף היסטורי, ובמהלך הלימודים שלי התרחבנו למתנ"ס. אלו היו שלוש שנים מאוד משמעותיות, שזכורות לי במלואן", הוא מספר. "היו שם כל מיני רגעים שעיצבו אותי, בכל מיני דרכים: רגעים אנושיים כמו מקרה שבו אבי סבג בעצמו הגיע ב-12 בלילה לבדוק מה קורה עם הסטודנטים במעבדות, והביא איתו כמה חפיסות שוקולד. זה מספר משהו על החוויה בבית הספר, שהיא מאוד שונה. כשלימדתי במוסררה הרגשתי שאם יש יוזמה חברתית סביבתית, יש לה מקום בבית הספר ואפשר לעשות אותה – גם כמעצב וגם כמחנך".
אבי סבג (צילום: אסף אלבוחר)
גם כששואלים את סבג, היום בן 59, על הרגעים שהוא נוצר בליבו, הוא נמשך אל הצד האנושי והרגשי של העשייה בבית הספר. "מבחינתי, החוויות המרגשות קשורות דווקא לתוכניות שאנחנו עושים לקהילות מוחלשות, כמו ילדים מבתי ספר לחינוך מיוחד", הוא מספר. "בכל פעם שהילדים האלה מגיעים לכאן – ואנחנו עושים את זה כבר 25 שנים – אני מתרגש. הם מצלמים, מביעים את עצמם. מגיעים אלינו ילדים עם תסמונת אספרגר, לדוגמה, וכשהם רואים צילום שלהם על הקיר ומחייכים – מבחינתי זה רגע מאוד מרגש".
האמנת אז, לפני 30 שנים, שתחגוג שלושה עשורים לבית הספר?
"בחיים אנחנו תמיד מסתכלים אחורה, לצמתים משמעותיים, ומנסים להבין משהו לגבי העתיד. לצד זה, אנחנו מרגישים שאנחנו עדיין בהתחלה. מה שהתחוור לי בשנים הראשונות הוא שאני קושר את הגורל שלי למקום, ושאני רואה את בית הספר כמרחב שמאפשר לאנשים להגשים את החזון ואת החלומות שלהם. בית הספר כארגון הוא מקום שמאפשר לאנשים להתפתח, לצמוח ולגדול כאוצרים, כראשי מחלקות, כיזמים בעצמם".
רוצים להישאר מעודכנים?
איך מתבטא החיבור בין בית הספר לשכונה היום?
"החיבור הזה קיים היום, היה קיים אתמול, והתחיל לפני שנים. אנחנו עושים כאן הרבה פרויקטים עם ועל השכונה – פרויקט הפנתרים השחורים, הפסטיבל השנתי, אוסף מוסררה, הגלריה החברתית ועוד. כל אלו נעשו ונעשים מתוך תפיסה שלפיה אתה מתעניין בביוגרפיה החזותית של קהילה שעברה החלשה, וכך גם בעצם מחזק אותה. עם השנים הבנתי שככל שאנחנו מחדדים את הזיקה שלנו למוסררה, אנחנו מגלים עוד עורקים של פעילות בתוך מכרה הזהב האנושי הזה. ההיאחזות במקום הזה, במרחב השכונתי המאוד מיוחד הזה יוצרת השראה להרבה מקומות אחרים".
יאן טיכי (צילום: פרטי)
אילו אתגרים ניצבים בפניכם כיום?
"קודם כל צריך לזכור שהאתגרים שהיו בשנות ה-90 ובתחילת שנות האלפיים הם אחרים מאלו שניצבים בפנינו היום: השליחות אז היתה לחזק את המקום ולהפוך אותו למקום שנעים לבוא אליו, שיש בו פעילות ענפה, תוססת, דינמית. היום האתגר הוא לשמור על המרחב הזה כמרחב פלורליסטי, אפילו קוסמופוליטי. להיאבק על המרחב הציבורי, דרך הפסטיבל, דרך הנוכחות של סטודנטים. בעיניי זו משימה מאוד גדולה של כל מוסד תרבות, ובטח של בית ספר לאמנות. האתגר הוא גם לחנך ולהכשיר יוצרים להיות אזרחים יותר טובים, להיות מודעים, להיות רגישים. אני מקווה שאנחנו מצליחים להנחיל לסטודנטים את אותה רגישות שאנחנו פיתחנו כלפי הסביבה, כהכנה לקראת המקומות שהם יפגשו בעתיד. זו קִיוּמָנוּת – קיום בתוך עשייה אמנותית".
מוסררה גאלה (צילום: אלעד ברמי)
ואחרי כל זה, גם אתם בוודאי תוהים: בתום 30 שנים של עשייה, מהי מידת השפעתו של המוסד על התרבות הירושלמית ועל התרבות הישראלית בכלל? לסבג יש כאן תשובה נחרצת. "המקום שתופס המוסד במרחב התרבותי – גם הירושלמי, גם הישראלי וגם הבינלאומי – הוא מאוד משמעותי, גם בגלל התפיסה האלטרנטיבית, הניסיונית, וגם בכלל היכולת שלנו להגיב לשינויים ולהפנים אותם לתוך תהליך הלמידה. הכוחות היזמיים שיש כאן פועלים גם פנימה וגם החוצה: אתה יכול לראות כאן בוגרים וסטודנטים שמחזיקים את סצנת המוזיקה בירושלים. יש פה מצע אנושי שהוא מאוד משמעותי לעיר וגם לארץ בכלל. יש כאן השפעה מאוד חזקה ליצירת סובלנות בתוך חברה מאוד מורכבת וקונפליקטואלית".
