חג הפסח האהוב עליי מתקרב בצעדי ענק, וכרגיל אני מעלה באוב את זכרו של אבי שמת כבר לפני 30 שנה, כשהיה בדיוק בגילי היום. מאז שנפטר, ליל הסדר איבד את קסמו בעיניי. גם כשהייתי ילד לא האמנתי שאליהו הנביא יגיע וילגום מכוס היין המתוק שהניחו על השולחן העמוס כל טוב. זה לא העלה ולא הוריד. תמיד הניחו את הכוס היפה על המפה הלבנה, והיא הוסיפה לחגיגיות של האירוע. אבי נהג להקריא את רוב ההגדה, התעלם מההפצרות לקצר וקולו הערב חיפה על הנואלות של הטקסטים. רוב המסובים לשולחן הסדר של דודתי רחל ברחוב הירשנברג כבר עברו לעולם אחר, אבל אני זוכר היטב את כולם.
אחי עוזי הגיע אתמול לגיל 80, נראה זריז וחד כפי שהיה תמיד. המחלוקות בינינו הן תהומיות, אבל בחג אין להן משמעות כלשהי. את ליל הסדר אנחנו כבר מזמן חוגגים בנפרד. החג עדיין קיים ומוחשי, חרף תוכנו הלאומני ושונא הזרים. זוהי ערכה של מסורת שורשית, שקשה לבטל אותה מטעמים רעיוניים. "שפוך חמתך על הגויים"? זה נתעב מכל בחינה אפשרית, אבל אם היה נערך משאל עם לא הייתי תומך בניפויו מההגדה של פסח. בכל פעם שאני שומע את המשפט הזה אני דווקא נזכר בלקחים האוניברסאליים שהפקתי בדרך חיי. כדי לבטל את משמעות הפסוק הזה בחיי עליי לדעת אותו, לזכור את ההקשרים ועדיין לאהוב את ליל הסדר. לא הכול הוא רציונאלי: גם יום העצמאות מסמל בין השאר את שעבודו ואת נישולו של העם הפלסטיני; אז נמציא לו שם חדש?
פעם השתתפתי בארוחת חג המולד שערכו סטודנטים אוסטרים בלונדון. שלושה מהם היו אתיאיסטים וקומוניסטים, והרביעי סתם נהנתן, שלא ייחס חשיבות מיוחדת לסיפורו הנוגע ללב של ישו הנוצרי. הבנות שהגיעו לארוחה היו יפות ומסבירות פנים אבל אנה, שלא היתה מבריקה במיוחד, שאלה אותי מה דעתי על צליבת ישו ועל חלקו של הסנהדרין במעשה. ארשת פניה הקפיצה אותי ושאלתי אותה מה היא חושבת על רצח מיליוני היהודים בשואה וחלקם המכריע של אדולף היטלר ואדולף אייכמן בפרשה הזאת. היא החווירה, יצאה מהחדר ולא שבה. כולנו היינו כבר מתודלקים בכמויות ענק של יין, ואחד הקומוניסטים אמר שחובה עלינו לחמול גם על הטיפשים. כולנו הסכמנו שהדת היא אופיום להמונים, ושתינו לכבוד זה. בעלת הבית, שהיתה מבוגרת מאיתנו ב־20 שנה ואישה מצודדת בעליל, הדליקה את הנורות בעץ הגדול ליד החלון הפונה אל קרומוול רוד. בעלה נספה במחנה ריכוז נאצי, וגם היא היתה קומוניסטית כמוהו. זה לא הפריע לה לחגוג, חרף המשמעות הדתית של החג. חשבתי על אבא שלי, ומה הוא היה חושב על התוודעות כזו. בהחלט הבנתי שליל הסדר הוא שלנו ושארוחת חג המולד שייכת לאחרים. בכל זאת, אהבתי אותם ואת האווירה המיוחדת. אם לקומוניסטים אדוקים כאלה אין בעיה עם חג דתי מובהק, אז גם לי אין.
גשר המיתרים (צילום: אורן בן-חקון)
החגיגה הזאת השאירה לי בירושה את השכנה ההולנדית של האוסטרים טילי, שהיתה קתולית ליברלית, אבל בשום פנים לא קומוניסטית. סבתא של טילי היתה יהודיה, והנאצים הרגו אותה חרף היותה נשואה לקתולי. טילי ביקרה פעם בישראל אבל אהבה רק את ירושלים. שאר חלקי הארץ נראו לה מאובקים מדי, מלאים זבובים ואנשים מסכנים. יחסי השכנות שלה עם האוסטרים היו נפלאים אבל היא העדיפה את חברתם של הולנדים כמוה, שרובם היו פילושמים באורח קיצוני, אפילו קצת מביך. פעם הם ביקשו ממני לספר על ליל הסדר בירושלים. ניסיתי להנהיר להם את תחושתו של אדם חילוני כמוני בערב הזה, ורק אחד מהם הזדהה איתה לחלוטין. "זה בדיוק כמו ליל חג המולד אצלנו", אמר הנס, "כולם מתעלמים מן התוכן ונהנים מהאוכל". גם אני חשבתי שבני האדם בכל מקום דומים מאוד זה לזה בדברים בסיסיים רבים. אנחנו מעמיקים את ההבדלים ואת המחלוקות רק כדי למצוא לעצמנו נישה ייחודית כלשהי.
בחדר המדרגות בואכה קרומוול רוד פגשתי את אויגן האוסטרי, שהיה גם הוא אורח בארוחת חג המולד לפני כמה שבועות. ישבנו על ספסל ירוק ברחוב היפה, ואויגן הזמין אותי לאסיפה של הצעירים הסוציאליסטים. הוא אמר שרבים מהמשתתפים ומהמארגנים יהיו יהודים, "כך שתרגיש נוח". חייכתי ואמרתי לו שאשמח מאוד לפגוש אותם ואני מקווה שהוא מסתדר איתם למרות האנטישמיות שחלחלה לנשמתו. אויגן התחלחל ממש, טען שהוא מתעב כל סוג של גזענות ושאביו בילה שנים בכלא הנאצי. התנצלתי מיד. פגישות כאלה לימדו אותי יותר מכל הלימודים הפורמאליים ומכל הספרים. אנשים חווים פרשיות מההיסטוריה הפרטית שלהם בצורה שונה זה מזה. אויגן היה אציל נפש, ורק חשב לתומו שאשמח לפגוש ב"יהודים" באסיפה הסוציאליסטית.
באמת הלכתי לאירוע. שמעתי טרוצקיסט יליד תל-אביב זורק מרה בישראל ובמפלגת הלייבור הבוגדנית. האנגלית שלו היתה זוועתית אבל כולם הקשיבו לדברים בנימוס. טאריק עלי, בריטי ממוצא פקיסטני היה נואם גדול ומלא הומור. הוא בידר את שומעיו והעביר את המסר שלו בצורה עקיפה ומאוד מתוחכמת. עלי היה מוסלמי שתיעב את הדת בלי שום סנטימנטים. אחרי האסיפה הוא ניגש אליי ושאל אותי על ירושלים. הוא חקר אותי לדעתי על הנואם מתל-אביב (שחי בלונדון כבר 40 שנה) ואמרתי שכדאי לו ללכת לבית ספר לאנגלית. הוא חייך ואמר שהוא כבר מקרה אבוד. באסיפה הבאה, שאליה אויגן לא הגיע, פגשתי את עלי וגם את פול אדאמס, שנולד בחיפה בשנת 1937 לאביו, שהיה מושל בממשלת המנדט הבריטי. כמו אביו, גם פול היה פרו-פלסטיני, אבל לא האמין בפוטנציאל של העמים במדינות המזרח התיכון לבנות חברה סוציאליסטית. לפול היו חברים יהודים ואף ישראלים רבים, והוא חגג ליל סדר אדום בחברת סוציאליסטים כמוהו. גם הוא שאל על החג בעירנו וסיפרתי לו. הוא בעיקר נדלק מהמנטרה הקבועה של אבי בליל הסדר על העבדים שזעקו נגד עבודת הכפייה. "אם פעם דורשים מאיתנו לעבוד", אמר אבא כמעט בכל שנה, "אנחנו לא מפסיקים לבכות".
לעתים אני מנסה להפיח רוח חיים בעולם שאיננו עוד. הבית של דודתי רחל עבר שיפוץ, הוא עתה חרדי לגמרי. בביקוריי התכופים בשכונה אני רואה ילדים חרדים מתוקים ולבושים היטב, מאכלסים את המדרגות המובילות לדירה שבה ערכנו בכל שנה את ליל הסדר. התמונות מאז קיימות רק בעיני רוחי.
