מבחינת רבים, 'הפיגוע בבן יהודה' הוא אותו פיגוע נורא שאירע בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, ב-2001, וגבה 11 קורבנות. אך מי שחי כאן שנים רבות קודם לכן יודע שיותר מ-50 שנים לפני אותו פיגוע קשה, אירע ברחוב בן יהודה פיגוע מחריד עוד יותר, שגבה את חייהם של 58 בני אדם.
מדובר בפיגוע שאירוע במהלך מלחמת העצמאות, ב-22 בפברואר 1948 – פעולה חבלנית שבה לקחו חלק גם חיילים בריטים עריקים, ושנחשבת עד היום לפיגוע שגבה את כמות הקורבנות הגדולה ביותר בצד הישראלי מאז הקמת המדינה. כעת, 70 שנים אחרי, יוצא ספר חדש שסובב סביב האירוע המזעזע הזה. המחברת שלו, ניצה מיוחס אלבר, תושבת ירושלים בת 73, נפצעה אנושות בפיגוע ואיבדה בו את שני הוריה, את אחִיה ואת דודתה הצעירה.
"מבחינתי יש כאן עיר אחת, מלחמה אחת וסיפור אחד, שמוצג מנקודות מבט שונות", מספרת מיוחס אלבר על ספרה. "זוהי יצירה ספרותית המושתתת על אוטוביוגרפיה, אך כתובה כרומן הסובב כולו סביב אירוע מאוד משמעותי בחיי".
"כריכה קשה" מאת ניצה מיוחס אלבר
'כריכה קשה' סובב סביב האירוע הטרגי ומספר על ילדותה של המחברת בעקבותיו ולאחריו. בכל צעד ובכל רגע נתון מורגשת השפעתו של הפיגוע על הילדה הקטנה, בין אם פיזית ובין אם נפשית, אך גם מוצגים ניסיונותיה להמשיך ולחוות את ילדותה, על אף המציאות הקשה.
מיוחס אלבר מתגוררת זה 30 שנה ביישוב עומר שבדרום. בילדותה, לאחר האסון שפקד אותה ואת משפחתה, היא עברה להתגורר אצל דודתה, בצריף בשכונת קריית שמואל. בהמשך, לאחר שהתחתנה והולידה ילדים (ארבעה מתוך חמשת ילדיה נולדו בירושלים), עברה לדרום.
כאמור, הפיגוע ברחוב בן יהודה, בעיצומה של מלחמת העצמאות, היה אחד הקשים שידעה מדינת ישראל בכל תולדותיה, ואולי הקשה שבהם. שלושה מבנים – שני בתי מלון ובית המגורים שבו התגוררה בין היתר משפחתה של מיוחס אלבר – קרסו מעוצמת הפיצוצים וקברו תחתם אנשים רבים. ההרס היה גדול, והתחושות היו קשות עוד יותר.
"ההלם והאפקט היו אדירים", מספרת מחברת הספר. "באותה תקופה בן יהודה היה הרחוב הכי מרכזי, המשפיע ביותר בירושלים. רחוב של ירושלים המודרנית, של הקִדמה. אני נפצעתי אנושות בפיגוע, אך שרדתי. חייתי חיים מלאים, הקמתי משפחה גדולה – חמישה ילדים ותשעה נכדים – ועבדתי כמנהלת בתי ספר במשך 30 שנים".
מדוע לדעתך אירוע כל כך קשה כמעט נשכח מהזיכרון הציבורי?
"להיסטוריה יש המוזרויות שלה, והפוליטיקאים, אני מניחה, עשו את שלהם. לאורך השנים הוקמו אנדרטאות גדולות בעקבות אירועים קטנים הרבה יותר, וכאן במשך שנים לא היה אפילו משהו קטן – וכל כך חשוב שיהיה. היום יש שלט זיכרון ברחוב שהוקם הודות להתעקשותה של אחותי, רחל מיוחס ברוזה, ממש מול הנקודה שבה עמד הבית שלנו עד הפיצוץ. ההבטחה להוספת שמות הנספים לשלט טרם מומשה".
עד כמה ירושלים נוכחת בסיפור?
"העיר היא דמות. היא נמצאת בכל דבר, גם בעיניה של הילדה הקטנה שנוסעת לתל אביב ומשווה אותה לעיר הולדתה. העיר מאוד מתוארת בספר, על הדמויות שבה ועל החיים שבה. מובאים בספר המון דברים מההווי של ירושלים, והוא מציג את הפסיפס העשיר של העיר".
ומה הביא אותך להחליט לכתוב על הדברים, ולהוציא את הספר?
"הכתיבה מלווה אותי לאורך כל חיי. כתבתי כמה דברים לילדים, וצברתי גם אסופה של שירים. מובן שעכשיו, אחרי שהספר יצא לאור, ארצה שיגיעו עוד, אך קודם כול חשוב היה לי לראות את הספר הזה בחוץ. כבר לפני שנים ידעתי שארצה לפרוש מעט מוקדם, כדי לעסוק בכתיבה ובכל כך הרבה דברים אחרים שאני אוהבת. רציתי להקדיש את הזמן שלי לדברים שדחקתי בגלל העבודה התובענית".
