במוצ"ש (29.4) עלתה על במת תיאטרון ירושלים אחת מהנשים החשובות בתרבות הישראלית: לאורה רבלין, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה עתירת פרסים, עולה עם מופע מרגש, חכם ומצחיק. בראיון מיוחד ל"כל העיר" היא משתפת בגילוי לב על המופע, על תהליך היצירה שלו וגם על חיבורה השורשי לירושלים ולקהל המיוחד שבה.
איך נולד המופע שלך?
"המופע התחיל להיוולד כשעשינו את הופעת האלבום לשירים של עמוס עוז: 'הים נתן, הים לקח', שם אני שרה שני שירים. הנגנים בלהקה אמרו לי שאני צריכה לעשות משהו עם מוזיקה. כל שחקן רוצה לעשות משהו עם מוזיקה. התלבטתי, פניתי לפרופ' ניסים קלדרון, שהוא חבר שגם מתעסק בחומרים האלה, והוא שידך ביני ובין שאול [שאול בסר, בנה של לאורה] לבין עמוס עוז, וחשבנו להתייעץ באילו שירי משוררים או משוררות כדאי לי לחזור ולעיין. הוא אמר לי 'מה פתאום? את תכתבי משלך'. התחלתי לעבור על יומנים שאני כותבת כבר יותר מ־30 שנה".
איך מתחברים אותם טקסטים למוזיקה?
"יומן תמיד נכתב במהירות, כי אתה כאילו גונב זמן מהסידורים ה"נורא חשובים" שאתה צריך לעשות, ואז נוצר איזה מקצב במשפטים. אספתי כמה מהם והראיתי לשאול. חשבתי שיהיה לו דביק מדי, כי חלומות זה משהו מאוד אישי, אבל הוא אמר 'אל תחפשי מוזיקאי, אני רוצה לעשות את זה'. ערכתי את החומר עם נורית זרחי, וסיפרתי על זה במקרה לימי ויסלר [מלהקת הבילויים]. הוא הקשיב, חזר אליי די מהר ואמר: 'אני לא יודע מה תרצי שאעשה עם זה, אבל אני בפנים'. נפגשנו והתחלנו לעשות סקיצה עם הנגנים, וכמעט לפני שנתיים התחלנו להופיע".
לאורה ריבלין (צילום: דניאל קמינסקי)
זה לא קשה לעלות על הבמה ולשתף ממקום כל כך אישי?
"בכל דבר שאתה עושה יש משהו אישי שלך. גם אם אתה משחק דמות יש שם משהו ממלחמת הקיום שלך. כשאתה מביא משהו אישי שלך אתה מביא משהו שהוא יותר משותף לעוד הרבה אנשים. כך למשל, יש מכתב שאני מציגה בערב, מכתב לבֵּן אחרי נתק של שנה וחצי, ואני חושבת שאלה דברים שמתחברים לאנשים. יש לי גם מכתב לחלום על אימא שלי שבו היא התכווצה למשהו כמו שטר של מאתיים שקל ואני יכולה לשאת אותה בארנק וללטף אותה ולהרגיש אותה".
מה מייחד לדעתך את הקהל הירושלמי?
"הקהל בירושלים נפלא, ואפשר לומר שהוא הכי טוב שיש. יש להם עניין גם לשמוע דברים לא מקובלים ולא שגרתיים. הוא קהל קשוב ויש לו ניואנסים מסוימים שבמקומות אחרים לא מרגישים. בירושלים אתה מרגיש איזשהו שקט וסבלנות. כשיש מופע חדש אתה תמיד אומר לעצמך: 'מעניין איך זה יהיה בירושלים'".
אילו מקומות בירושלים את אוהבת?
"ירושלים היא המקום שממנו מגיעה משפחתי. לסבי היתה מקהלה מאוד חשובה של חזנים בנחלאות, ושם הייתי מבלה לפחות חודש אחד כל קיץ. זה היה תמיד חודש מתוק מאוד. אני אוהבת את רחביה, השכונה שבה התיאטרון נמצא, וגם את החאן. אני אוהבת את בית הכרם ואת עין כרם. בירושלים אתה יכול לטייל ולטייל, פשוט ללכת ברגל ולטייל. לאוויר יש שם ריח מאוד מיוחד של אבני ירושלים והגשם שיורד. יש לעיר ניחוח מיוחד במינו".
מה יש בשירים שלך?
"יש שיר שנקרא 'כמה מילים לפני שאני הולכת', סוג של מכתב התאבדות משחקנית צעירה. יש שם שירים על בגידה, על אלימות במשפחה מהצד של הסבתא, שהוא דווקא מצחיק, ויש שירי אהבה לארץ ישראל, אהבה מורכבת אפילו קצת יותר מסאדו-מאזו".
ממי את שואבת את ההשראה שלך?
"לאונרד כהן תמיד ישנו שם. הוא מהאנשים שכבר נכנסים לדי.אן.איי, כמו בוב דילן וטום וויטס. למדתי המון מחנה מרון בשעתו. היא לימדה אותי, כשהיא עבדה אִתנו על שירים של ברכט, שכל שיר הוא מחזה שיש לו סיפור של דמות. אתה שר, מספר סיפור בהתחלה, יש לו קליימקס ומבחינה מסוימת זה כמו מחזה קטן".
