כשמיכל אוחנה, ירושלמית לשעבר שמתגוררת כיום בפורטוגל, הגיעה לביקור מולדת היא לא חשבה לרגע על רכבת ההרים שתעבור עליה (ועל ישראל כולה). אוחנה, בת 27, אחות וטרינרית במקצועה, הגיעה לישראל לחגיגת ברית מילה של האחיין הראשון שלה, שנולד בהדסה עין כרם.
"הגעתי לברית של האחיין הטרי שלי, נכד ראשון במשפחה שנוחד ממש פה בבית החולים הדסה״, היא מספרת. "הביקור הזה הסתיים בסיוט של ממש. אני עדיין מנסה להבין מה קורה פה ולא מעכלת".
עוד לפני הברית, היא נסעה עם חברים למסיבה בסמוך לקיבוץ רעים שבדרום. מסיבת הקטל, שממנה הצליחה להניצל בנס. ממיטתה במחלקה הכירורגית בהדסה עין כרם, לאחר שעברה הליכים שונים על ידי הצוות הכירורגי שטיפל בפגיעות הירי שלה, היא חובקת את האחיין החדש ומספרת: "הגענו למסיבה ב-3 לפנות בוקר ורקדנו. בעם הזריחה התחיל להשמע 'צבע אדום'. אז בעצם עצרו את המוזיקה ואמרו לכולנו לשכב על הרצפה. חשבנו שאנחנו מוגנים אבל אחרי כמה דקות התחלנו לשמוע יריות קרובות".
מיכל אוחנה והאחיין הטרי (צילום: דוברות הדסה)
רוצים להישאר מעודכנים?
"מישהו צרח שזו חדירת מחבלים וכולם הבינו שצריך לברוח״, היא מוסיפה בהתרגשות. ״כולם נכנסו לרכבים והתחילו לנסוע ולנסות לצאת מהאירוע. אבל היינו אלפי אנשים ונוצר פקק מטורף. המחבלים התחילו לירות והם נסעו בטנדרים – על כל טנדר 20 אנשים, יורים במאג, ברובים, זורקים רימונים. חלק התחבאו בבגאז׳ של המכונית ואנחנו יצאנו מהרכב למבנה שהיה באזור. רצנו לשם בטירוף ונדחסנו 100 אנשים לפחות. חלק כבר היו פצועים מירי. הורדתי את הצעיף שהיה עלי ועזרתי למישהי, חסמתי את זרימת הדם שלה.
"שוטרת שהיתה איתנו אמרה לכולם להיות בשקט כי המחבלים התקרבו. הם באמת הגיעו וירו על המבנה – ובאישזהו שלב כשהם התרחקו, השוטרת אמרה לכולנו לברוח. ברחנו ורצנו בשטח ענק, בידיעה שעזה ממש קרובה ואין לנו מושג לאיזה כיוון לרוץ. הכדורים עברו פשוט לידינו. אפילו לא שמתי שנפצעתי כי היינו עסוקים בלרוץ. ידיד שלי משך אותי מהחלון לתוך מכונית, שנמלטה מהמסיבה. חשבנו שבכביש יהיה הכי בטוח, אבל שוב הגיעה מולנו שיירת מחבלים והחלו יריות. יצאנו מהרכבים והמשכנו לברוח. אנחנו רצים ומסביב הכל גופות. אנשים פצועים. פתאום מרחוק קלטתי טנק. הןא היה ריק, מונע, חטפו את החיילים שהיו עליו קודם.
"נשכבנו שם מתחת לטנק במשך שעות כשמסביב עשן, יריות, צרחות. קיבלתי כדור ברגל ורסיסים בבטן. חברים מתו לידי, נחטפו מול העיניים. אני לא יכולה להסביר במילים את מה שעברנו ולא מעכלת בכלל. מי שהיה שם מבין מה עברנו, כמה איבדנו. במזל גדול, אחרי שעות, עבר רכב ממוגן והצילו קודם את הפצועים. אני עכשיו פה בבית החולים בהדסה מוגנת ומטופלת ולא מצליחה להבין מה קרה לנו. כמה חברים שלי איבדתי".
