כשאביבית אליהו, אחות ותיקה מהמרכז הרפואי הדסה הר הצופים, עלתה למטוס שהחזיר אותה לישראל מאתיופיה, היא לא תיארה לעצמה שטיסה שגרתית בדרך הביתה תהפוך לאירוע חירום, שבו תידרש ליישם את הידע והניסיון שצברה לאורך עשרות שנות עבודתה, ולהציל חיים.
לאחר 38 שנות עבודה בבית החולים, רובן כאחות במחלקת יולדות, יצאה אליהו לטיול ג'יפים עם קבוצת מטיילים קבועה, שלדבריה כבר מזמן הפכה למשפחה. במשך 12 ימים טיילה הקבוצה בטבע וברוגע, הרחק מהמשמרות העמוסות והאינטנסיביות במחלקה.
אלא שכאשר עלתה לטיסה חזרה, מוכנה לשוב לשגרה, התרחש אירוע מטלטל בין שמים וארץ. במהלך הטיסה, זמן קצר לאחר שהוגש האוכל, הבחינה אחת הנוסעות במשהו חריג: גבר כבן 75 שישב כמה שורות לפניה היה שמוט בכיסאו, ראשו נטוי בזווית לא טבעית, ללא תגובה, ומפיו בקעו קולות חריגים.
"היא הייתה הראשונה ששמה לב", משחזרת אליהו. "בהתחלה הוא היה יציב, ואז התחיל לחרחר. לידו ישבו שני צעירים שישנו ולא הבינו שמשהו לא בסדר".
כמעט מיד נשמעה הקריאה במערכת הכריזה: "האם יש רופא או אחות על המטוס?". אליהו לא היססה. "קמתי מיד. זה אינסטינקט. אני אחות בכל מקום. גם בחופשה. את שומעת את הקריאה ואת כבר שם".
כשאליהו הגיעה אל הנוסע, היא הבינה במהירות את חומרת המצב. "עשיתי חיבורים מאוד מהר. זה היה מיד לאחר האוכל והוא לא הגיב. הבנתי שהוא כנראה עבר חנק חלקי – אוכל שנכנס לדרכי הנשימה. בדיקת הדופק גילתה שהוא חלש מאוד, כמעט בלתי מורגש".
הזמן, כפי שאליהו ידע היטב, פועל נגד הנוסע. ללא ציוד רפואי וללא תנאים בסיסיים, אך עם ניסיון רב ונחישות, החלה לפעול. "ביקשתי משני הנוסעים לידו להשכיב אותו על משטח קשה ככל האפשר. התחלתי להוציא הפרשות מהפה, למדוד דופק ולהבין את המצב. זה היה ממש מצב של תנאי שדה".
הדיילות התקבצו סביבה, לחוצות ודרוכות. השאלה שעלתה מיד: האם לבצע נחיתת חירום? "אלה החלטות של רגעים", אומרת אליהו. "אני התרכזתי במשימה – להציל חיים".
רוצים להישאר מעודכנים?
מאחר שהנוסע היה מחוסר הכרה, בשל חשד לחנק ובמטרה לשחרר את דרכי הנשימה, החלה אליהו בלחיצות חזה – פעולה מדויקת, שנלמדת שוב ושוב בקורסי החייאה, אותם היא מקפידה לעבור מדי שנה. "בהדסה פועל מערך החייאה מקצועי שמבצע קורסים ורענונים תקופתיים", היא מספרת. "ברגע כזה כל חזרה על החומר מצילה חיים. פשוט ככה".
אחרי דקות שנדמו כנצח, הנוסע פקח עיניים. "פתאום ראיתי סימני חיים", משתפת אליהו. "זה רגע של הקלה עצומה, אבל גם של אחריות, כי זה עדיין לא נגמר".
אליהו הפעילה את הסובבים אותה, חילקה הוראות והמשיכה לעקוב אחר מצבו של הנוסע. "כל אחד קיבל תפקיד. כולם היו מוכנים לעזור", היא מספרת. "ביקשתי שידברו אליו באמהרית, אולי זה יעזור, אבל הוא עדיין היה מנותק. לא זזתי ממנו עד שהוא התייצב. תמיד יש פחד שלא תצליח ושהמצב יתדרדר".
לאחר שאליהו עדכנה את הקברניט שמצבו של הנוסע השתפר, הוחלט להמשיך בטיסה. "זה היה מרגש, אבל גם מתיש", היא אומרת רמת האחריות נשארת גבוהה כל הזמן. גם הטייס הגיע אישית להודות לי על קור הרוח".
כשאליהו חזרה לישראל, היא לא הצליחה לישון. "הייתי מוצפת. אין הכנה להצלת חיים. זו תחושה מדהימה. חשוב שכולם יבינו עד כמה חשוב ידע מעשי, תרגול וקורסים. לא ידעתי שזה יעזור בצורה כזו יום אחד. פשוט עשיתי את מה שצריך. אני אחות", היא מסכמת בצניעות.
תגובות