הרחק מאור הזרקורים, במקום שבו אין מצלמות או סיקורים תקשורתיים סביב השעון, מתנהלת לה חזית שקטה וקריטית לא פחות. עבור מאות משפחות בירושלים והסביבה, החזית הזו היא קו החיים שלהן. היחידה לאשפוז בית של כללית במחוז ירושלים, המוכרת גם כיחידה להמשך טיפול, מביאה את רפואת בית החולים, על כל מורכבותה, ציודה ואיכותה, היישר אל תוך ביתם של המטופלים.
מדובר במערך רפואי עצום, הפועל תחת ניהולם הרפואי של פרופ' ג'רמי ג'ייקובס ופרופ' יוחנן שטסמן, וניהולה האדמיניסטרטיבי של אליס דובב. היחידה, המציינת בימים אלה 33 שנות פעילות ענפה, מעניקה שירותים רפואיים, סיעודיים ושיקומיים למטופלים המוגדרים כמרותקי בית או לאלה הזקוקים לאשפוז בביתם כתחליף לאשפוז בבית חולים. נכון להיום, מטפלת היחידה בכ-510 מאושפזי בית בכל מרחב ירושלים והסביבה, אזור גיאוגרפי עצום הכולל את בית שמש, מעלה אדומים, מבשרת ציון והמועצות המקומיות הסמוכות.
השירותים שמציעה היחידה הם מגוונים ומקיפים: החל מאשפוז בית אקוטי (למחלות חריפות כמו זיהומים או דלקת ריאות), דרך טיפול ומעקב צמוד במטופלים מונשמים ועד לשיקום ביתי הכולל פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק לאחר ניתוחים או אירועים רפואיים. בנוסף, היחידה מספקת טיפול פליאטיבי והוספיס בית, המעניק ליווי ותמיכה עוטפת למטופלים במחלות סופניות ובני משפחותיהם.
מאז 7 באוקטובר ועתה עם פרוץ מבצע "שאגת הארי", קיבלה עבודת היחידה משמעות חדשה. הצורך לשמר את בתי החולים פנויים וערוכים לקליטת אירועים רבי נפגעים, הפך את מניעת האשפוזים לכורח לאומי. במקביל, הצוותים המסורים מוצאים את עצמם מתמודדים עם מציאות אישית ומקצועית בלתי נתפסת: נסיעות תחת אזעקות, בני זוג (או הם עצמם) שמגויסים למילואים, ילדים ללא מסגרות ועומס רגשי עצום. כדי להבין כיצד פועלת המכונה המורכבת הזו בימי מלחמה, שוחחנו עם ארבעה מאנשי הצוות של היחידה, שחשפו בפנינו מעט מהמתרחש מאחורי הקלעים של העבודה המאתגרת שלהם.
"אחות בדרכים": בין מקלטים ציבוריים למשאבות לב
מורן מוצ'ניק (33), אחות במקצועה זה 12 שנים, נשואה לדניאל ואמא לליבי בת ה-5. בחמש השנים האחרונות היא עובדת ביחידה כרכזת אי ספיקת לב. "מדובר בחולים עם מחלת לב סופנית שלרוב מלווה בריבוי מחלות רקע", היא מסבירה. "הם סיעודיים, מרותקים לביתם ונזקקים למעקב, ניטור וטיפול תוך-ורידי על מנת למנוע התלקחות של המחלה ואשפוזים תכופים".
איך נראה יום העבודה שלך בימים אלה?
"העבודה שלי מתפרסת על מרבית ירושלים. אני רוב הזמן על ההגה, ומי שמכיר אותי יודע שהשם השני שלי זה 'אחות בדרכים'. לעיתים לוקח גם שעה לחצות את ירושלים מקצה לקצה. מאז תחילת המלחמה ביקרתי ביותר מ-30 מקלטים ציבוריים. בזמן הנסיעה אני לא יודעת מתי אגיע ליעד ואם אמצא מקלט בזמן אמת".
עבור מוצ'ניק, השילוב בין בית לעבודה בתקופה הזו מרגיש כמו "ג'אגלינג אינסופי". דניאל, בן זוגה, הוא ככירורג פה ולסתות בבילינסון, ושניהם מוגדרים כעובדים חיוניים. "כשהמלחמה טורפת את השגרה ואין מסגרת לילדה, אני מנסה לייצר איזשהו עוגן בתוך חוסר הוודאות, ולכן הבאתי את האחיינית שלי מהצפון כדי שתהיה איתנו. ועדיין, בכל פעם שאני יוצאת לעבודה, הדאגה לא נשארת מאחור. היא נוסעת איתי. מבחינתנו, השגרה לא באמת נעצרה. להיפך, יש תחושה שהיא אפילו התעצמה".

מורן מוצ'ניק עם מטופל ובמקלט (צילומים: דוברות כללית)
את החשיבות הקריטית של עבודתה, חוותה מוצ'ניק מיד בתחילת המלחמה. היא מספרת: "קיבלתי טלפון מאשתו של מטופל, מושתל מכשיר רפואי תומך חיים, המחליף את תפקוד החדר השמאלי של הלב (LVAD). עבור המשפחה זו מציאות חדשה שבה כל פרט קטן עלול להיות קריטי. התפקיד שלי היה לוודא שכל המעטפת הטיפולית פועלת בתיאום מלא: סנכרון מדויק בין צוותים רפואיים, אספקה סדירה של תרופות והבטחת זמינות של ציוד המשאבה. כל חוליה בשרשרת הזו היא מצילת חיים".
במקרה אחר, מוצ'ניק הוזעקה לביקור חירום בביתה של מטופלת סופנית שחוותה אי שקט קיצוני במהלך הלילה. "ההתלבטות של משפחות אם לפנות למיון מלווה בחרדה גדולה. הגעתי לביקור דחוף, הבחנתי בנגעים שגרמו למטופלת סבל רב, ולאחר התחלת טיפול תרופתי מתאים היא חזרה למצבה הבסיסי. האבחנה והטיפול בבית חסכו מהמשפחה טלטלה מיותרת והעניקו להם תחושת ביטחון".
"האני מאמין שלי", מסכמת מוצ'ניק, "עוסק בעיקר במניעת סבל. כל אשפוז בבית חולים של המטופלים הללו מקצר את תוחלת החיים שלהם, וכל הוצאה שלהם מהבית כרוכה במורכבות עצומה. אם הגעתי למטופל וידעתי לשים אצבע על פתרון ולמנוע אשפוז – זכיתי".
מילואים כפולים: "לנצל את שעות הנסיעה לעבודה מרחוק"
ינון עטיה (47), נשוי ואב לשבעה ילדים מכוכב השחר בבנימין, מתמודד עם אתגר מסוג אחר. הוא משמש אחראי אזור פיזיותרפיה ביחידה להמשך טיפול, אך במקביל, משרת במילואים פעילים. "המלחמה תפסה אותי בנקודה מורכבת ומאתגרת", הוא משתף. "מצד אחד, היחידה להמשך טיפול נמצאת בקדמת האירוע ועושה עבודה משמעותית. מצד שני, בשירות המילואים שלי אני משרת במערך פיזיותרפיה קדמי, המטפל בלוחמים בקו הראשון כדי לאפשר להם לתפקד ללא כאבים וללא מגבלות".
אז איך מתפקדים בשתי חזיתות בו זמנית?
"לאור החשיבות של שני התפקידים, בחרתי לשלב ביניהם ככל שניתן. יצאתי למילואים מתוך תחושת שליחות עמוקה, ובמקביל, בזכות עבודה משותפת עם פיזיותרפיסט נוסף, שמבצע את מרבית הנהיגה, אני מצליח לנצל את שעות הנסיעה הארוכות לעבודה מרחוק. אני פותח מחשב, נותן מענה מקצועי ומסייע לצוות הנהדר ביחידה שנושא בעומס כבד, במיוחד כשאחד המנהלים נמצא גם הוא במילואים".

ינון עטיה עם מטופל (צילום: דוברות כללית)
עבור עטיה, המאמץ הוא עצום, גם ברמה המשפחתית. "זו תקופה מרגשת, מאתגרת ועמוסה מאוד – גם בזירה המקצועית וגם בבית, כמשפחה עם שבעה ילדים. אפילו את חג פורים לא חגגנו השנה כרגיל בשל המילואים. אבל אני מאמין שבשילוב כוחות – גם במערכת הבריאות וגם בצבא – נצליח לעבור את התקופה הזו, לנצח במערכה, ולהמשיך לתת מענה מקצועי ואנושי".
אמא לחמישה תחת אש: "הכל בהשגחה עליונה"
חנה יעל קוק (32), מהיישוב מיצד בגוש עציון, היא אמא לחמישה ילדים קטנים. בעלה, דוד, משרת במילואים מאז 7 באוקטובר. זה שנתיים וחצי היא עובדת ביחידה כמרפאה בעיסוק.
"אחוז גבוה של המרפאות בעיסוק הן אימהות לילדים צעירים ונשות מילואים, כך שהאתגר העיקרי הוא, מצד אחד, לתמוך בהן בימים אלו, ומצד שני, להמשיך לתת מענה מקצועי למטופלים שזקוקים לנו היום יותר מתמיד", היא אומרת. "השילוב של העבודה עם המשפחה, כשבעלי מגויס ולילדים אין מסגרות, מהווה קושי יומיומי. כל יום מחדש אני מוצאת פתרון זמני: משאירה אצל קרובי משפחה, נעזרת בבכורה שלי. היציאה מהבית היא לא בלב שקט, אבל אני מבינה את החיוניות שלי".

חנה יעל קוק עם מטופל (צילום: דוברות כללית)
קוק נוסעת יום-יום מרחקים ארוכים, כשהנסיעה לירושלים אורכת מעל 45 דקות דרך אזורים שבהם, בחשש ביטחוני, אין אפשרות לעצור בשעת אזעקה. "אם אני בתוך העיר, אני צריכה למצוא חניה ולהיכנס למרחב מוגן קרוב במהירות, וזה מאתגר", היא משתפת. "באחת האזעקות הייתי בבית של מטופלת סיעודית המרותקת לכורסה. יחד עם העובדת הזרה הולכנו אותה בקושי רב למרחב מוגן, כדי לא להשאיר אותה מאחור".
בנוסף, קיק קוק מתנדבת כנהגת אמבולנס וחובשת במד"א, תפקיד שהוביל לאחת החוויות המיטלטלות ביותר שלה לאחרונה. היא מספרת: "באחד הערבים קיבלתי דיווח בקבוצת החובשים על אירוע דום לב בכתובת של מטופל שלי. אשתו דיווחה שהוא עבר החייאה ופונה לבית חולים בהכרה מלאה. למחרת, הוא שוחרר לביתו ואני הגעתי אליו לטיפול שיקומי. לראות מהצד אירוע של החייאה, ואז כמרפאה בעיסוק להגיע לשפר את איכות חייו לאחר שחזר לחיים – זה היה גדול מלהכיל. האני מאמין שלי הוא שהכל מדויק ובהשגחה עליונה, ואנחנו צריכים לתת את מה שביכולתנו בסבלנות ואמפתיה".
40 שנות ניסיון: "תחושת סיפוק נדירה"
מרים ברקוביץ', אחות בעלת תואר שני, נשואה ואם לחמישה ילדים וסבתא לחמישה נכדים, מחזיקה בוותק של 40 שנה במערכת הבריאות, מתוכן עשור ביחידה לאשפוז בית. עם תחילת המלחמה, המציאות המשפחתית שלה השתנתה בבת אחת. "בעלי וארבעת הבנים שלי גויסו בצו 8", היא מספרת. "התמקדתי בבנות ובנכדים, והשתדלתי במקביל לעבודה המאומצת מול המטופלים לשמור על אופטימיות ואווירה נעימה. בכל הפוגה קצרה של הבעל או של אחד הילדים, אנחנו משתדלים להיפגש לפחות לארוחה לטעינת מצברים. אני מצידי מקפידה לשלוח שלוש פעמים ביום אנרגיות בצמוד לזמני התפילה, מאמינה בהם ובשליחותם".
מרחב האחריות של מרים כולל 10 מרפאות ראשוניות במרכז ירושלים ובדרומה. "המרחב הרחב מחייב התניידות לא קלה", היא משתפת. "קורה לא פעם שאני נאלצת להיכנס לממ"דים בבתים שבדרך. קרה לי שהגעתי למטופל בהר חומה מיד עם האזעקה, המשפחה כבר הייתה בממ"ד ולא שמעה את הפעמון, ונשארתי בחוץ. למזלי, פגשתי בחור צעיר שרץ בחדר המדרגות עם שתי בנותיו, וביקשתי להצטרף לממ"ד בדירתו. המשפחה החמה קיבלה אותי במאור פנים".
ברקוביץ' מדגישה את הכוח שיש בעבודת צוות, שמתפקד לדבריה "כמשפחה". "יש שיתוף פעולה מלא, עזרה בגיבוי כשיש קושי להגיע למטופל דחוף והבנה גדולה למשפחות שבהן יש מגויסים. מדי פעם אנחנו שולחים פינוקים לאחות שבעלה מגויס זמן רב".

מרים ברקוביץ' (צילום: דוברות כללית)
את העוצמה של רפואת הבית חוותה ברקוביץ' לאחרונה, כאשר מטופל השתחרר מבית החולים לאחר סיבוך. "הוא הגיע לביתו מחובר לצנרת מורכבת. מאדם חיוני הוא הפך סיעודי. עשינו הערכה קלינית מלאה, ובתוך יומיים נכנס צוות רב-מקצועי – פיזיותרפיסט, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, רופא אף-אוזן-גרון ורופא אשפוז בית. ההתקדמות הייתה מופלאה: הוא נגמל מהצנרת, חזר להתהלך באופן עצמאי ויצא מהבית. זו תחושת סיפוק נדירה ודוגמה להתגייסות מהירה דווקא בתקופת מלחמה".
ברקוביץ מאמינה באמונה שלמה שאנחנו חווים תקופה היסטורית. "אני שמחה להיות חלק מדבר מאוד גדול הקשור בעם היקר שלנו", היא מסכמת. "לכל אחד מאיתנו יש תפקיד במהלך הזה, ואני גאה במשפחתי שעושה למען העם והמדינה".





תגובות