"מבט מהבירה" – ניתוח קמפייני המפלגות לבחירת 2026: והפעם – בני גנץ

כדי להבין את הפוליטיקה הישראלית באמת, ובטח כשמערכת הבחירות של 2026 כבר נמצאת מעבר לפינה, לא צריך לצלול לסקרים עמוקים או לקבוצות מיקוד מפוצצות ומתוחכמות. מספיק לעמוד חמש דקות בנסיעה ברכבת הקלה. שם, בקרונות הצפופים שנוסעים מהתחנה המרכזית למחנה יהודה, אפשר לנתח את הפוליטיקה הישראלית באמת.

ירושלים היא המקום שבו הכל קורה קודם, ובצורה הכי חשופה שיש. אצלנו השסעים לא מתנגשים בטוויטר – הם נפגשים בבליל השפות והמגזרים של הרכבת, בתור לסמבוסק של השיח' בשישי לפנות בוקר, ביציעים המזיעים בטדי, בפקקים המייאשים של כביש בגין מיד אחרי עוד משחק מורט עצבים, או במחנה יהודה בצהרי שישי. ירושלים היא המצפן של המדינה; היא מושפעת עמוקות מכל תנודה ארצית, אבל היא גם זו שמכתיבה בסוף את הטון. כשמשהו מזייף כאן, בלב הבירה, זה סימן שמשהו עומד לקרוס גם שם – בבית המחוקקים ובקומת הממשלה.

בדיוק בגלל זה, בחרתי לפתוח את סדרת הטורים הזו דווקא במפלגת כחול לבן של בני גנץ. הפגיעה המשמעותית במותג שנקרא גנץ לא קרתה כי הוא ניהל קודם קמפיין לא נכון, אלא פשוט כי הוא נזכר מאוחר מדי לנהל קמפיין. בימים האחרונים נראה שמישהו שם סוף סוף התעורר והתחיל לעשות סדר, וזה בהחלט צעד בכיוון הנכון.

הקמפיין החדש, שמסמן באופן חד וברור את בן גביר מצד אחד ואת מנסור עבאס מרע"ם מהצד השני, כבר עורר סערה. היו כאלה שמיהרו לקרוא לזה שיימינג או קמפיין קיצוני. לטעמי, הפרשנות הזו רחוקה מהמציאות. לא מדובר בקיצוניות, אלא בפעם הראשונה שהמפלגה הזו מסמנת יריב בצורה אסטרטגית. וכירושלמי – אני מעריך את זה. כשאתה מסמן מטרה בבהירות, זה אולי נראה חריג למי שהתרגל למסרי אחדות עמומים, אבל האמת היא שזה פשוט א-ב של קמפיין. אלא שהנזק שכבר נעשה בגלל ההמתנה הארוכה הוא כבד.

כבר באירוע העזיבה של גדי אייזנקוט – הרמטכ"ל לשעבר ויושב ראש מפלגת ישר! – ראינו איזה אירוע מנוהל ואיזה אירוע לא מנוהל. שם התגלה הפער בין הקמפיין המהודק של גדי לבין הוואקום הניהולי אצל בני, שהיה פשוט בלתי ניתן לפספוס. ומה שקורה עכשיו תמוה עוד יותר: ממי שהיה מועמד טבעי לראשות הממשלה, הצוות שלו החליט למצב אותו כמועמד לתפקיד שר. זה מהלך שנשגב מבינתי, ובפוליטיקה הישראלית – זה עלול לעלות ביוקר.

מי שלא קולט שזה כבר לא הזמן ללוגו או לגרפיקה, אלא ליצירת תשתיות חדשות במפלגה, פשוט מפספס את האירוע. הפוקוס כרגע לא יכול להיות רק במסרים, אלא בעיקר באנשים. נכון, נשארו דמויות מפתח שאפשר וצריך להעצים כמו מיכאל ביטון, אבל בואו נודה על האמת – זאת לא פרנסה פוליטית אמיתית שתספיק למהפך. מיכאל חייב חיזוקים. גנץ חייב לחזק את הרשימה שלו בנבחרת שטח חזקה. במקום לאסוף רסיסי פורשים, הייתי הולך על איתור מועמדים בולטים מהצפון, מהעוטף, מאילת ומהפריפריה. זו הדרך היחידה להפוך את הממלכתיות ממילה ריקה בפוסט למציאות חיה בשטח.

בני גנץ (צילום: פרטי)

ירושלים על ראש שמחתם?

כאן בבירה, גנץ נחל אבדה גדולה במיוחד כשרשימתו איבדה את חברת הכנסת והשרה לשעבר מירב כהן. כהן, ירושלמית ידועה וממייסדי תנועת התעוררות, הייתה חברת מועצת העיר שהתחילה את דרכה אצלו, אבל גם היא עברה למפלגת יש עתיד של יאיר לפיד. גנץ לא צריך ולא יכול לוותר על הזירה הירושלמית, יש לו כאן נציגים ותשתיות פוליטיות חדשות שהוא בנה. הן אולי לא גדולות מאוד, אבל הן קיימות.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

אם הייתי צריך לבנות מסר ספציפי לקהל הירושלמי, הייתי פונה לציונות הדתית – קבוצה דומיננטית ומשמעותית בעיר. אבל זה לא יכול לעבוד על ריק; זה חייב לבוא עם מועמד משמעותי, מוכר וגדול, שעשה דבר או שניים גם בתוך הציונות הדתית וגם בעשייה הציבורית הרחבה. אגב, מישהו חשב, בדק או פנה לעופר ברקוביץ' בימים אלו? לפלר חסן-נחום? לרחל עזריה? מישהו בכלל נמצא במיינדסט הזה? לא בטוח.

מי שבמטה של גנץ לא מבין שבמצב המפלגה כרגע חייבים להילחם על הניצחון ולא על המקום הרביעי, עושה טעות שתעלה ביוקר. במקום המקום הרביעי, הוא יקבל ארבעה מנדטים במקרה הטוב בסקרים. הצעד האסטרטגי המתבקש הוא מעבר מהצהרות לפעולה אקטיבית באשר לאותן תשתיות, מינוף מושכל שלהן בתוך המנגנון הארצי והפיכתן לכוח משימה אפקטיבי בשטח.

ירושלים היא המצפן, אבל היא קודם כל עיר של אנשים. ואולי כדאי להסתכל על קמפיין פוליטי כמו על העיר הזו: לבנות אבנים חזקות ומשמעותיות שנשארות עשרות שנים קדימה, ולא להסתמך על דברים שמשתנים ומתחלפים כמו מסר, לוגו או צבע. בסוף, הכל מתחיל בכיול נכון של הכיוון ובבחירה מדויקת של האנשים שיובילו אותו.

• כותב הטור הוא יועץ תקשורת ירושלמי