אני גר בנתיב העשרה כבר 33 שנים, הקמנו את ביתנו, וילה חלומית, חצר יפהפיה שבה יש את האולפן הקלטות שלי, סטודיו לקרמיקה של נעמה אשתי, ומאהל הופעות בו אני מארח קבוצות מכל הארץ שמגיעות להופעות, זה הפך להיות מפעל חיים.
בשבת של ה-7 באוקטובר כולם באו אלינו. יש לי בת בערד, נשואה לאוהד ולהם שתי בנות, אורי בת שנתיים וחצי ונעמי בת שנה, בנותיי מיה וליבי ובני זוגם וגוני בני הצעיר, אחד עשר נפשות ושני הכלבים שלנו. בבוקר שבת, בשעה 6:20 התחיל מטח כבד של קסאמים, שלא חווינו קודם ואיתו נותק החשמל והאינטרנט. רצנו לממ"ד מנותקים מתקשורת. באורח פלא – רק הוואטסאפ המושבי פעל, וממנו קיבלנו הודעה שיש חדירת מחבלים במושב.
הסתכלתי על כל מי שנמצא בממ"ד, המשפחה שלי, אין לתאר את המחשבות האיומות שרצו לי בראש – הרגשת קץ החיים של כל מה שיש לי בחיים. אחרי התעשתות קלה לחשתי לכולם שיש חדירת מחבלים במושב, שעלינו לנעול את הממד ולא לצאת ממנו. בחלוף שעה, ליבי הבת שלי מקבלת הודעה משתי חברות שלה, שהאבות שלהן שהם חברים קרובים שלי, נהרגו בהיתקלות מחבלים במושב כשיצאו להגן עליו. ואז אני נשבר לגמרי מרגיש שזהו סוף העולם.
השעות נוקפות, האוויר בממ"ד אוזל, אנחנו שומעים על עוד חברים במושב שנרצחו, הדי היריות נשמעים מכל עבר. בוואטסאפ היישובי אנשים כתבו 'הצילו, הם אצלינו, שמישהו יבוא לעזור' ואז דממה. אתה קורא את ההודעות ואתה מבין מה זה אומר. זו שתיקה של מתים. שעות בתוך הממ"ד מבינים שאנחנו תחת מתקפה רצחנית. אשתי מרגישה שאין לה אוויר, היא אסמטית ולאט-לאט היא נחנקת. לקחתי החלטה – למרות הסכנה מחוץ לממ"ד, ביקשתי מהחתן שלי ומהחבר של הבת שלי מדי פעם לפתוח את הממ"ד להכניס אוויר ומיד לנעול. אני, חמוש בפטיש, ניגשתי למרכז הבית החשוף. שמעתי יריות, נעמדתי בעמדה אסטרטגית כשאני אוחז בידי פטיש וידעתי שאם אצטרך להקריב את חיי כדי להציל את משפחתי כך אעשה.
רוצים להישאר מעודכנים?
ככה עברו השעות במתח נוראי ובנס לא נכנסו אלינו הביתה. 14 שעות של אימה בממ"ד עד הרגע שפשוט יצאנו ונסנו על נפשנו בלי שום דבר. אני לקחתי את הגיטרה שלי.
אמנם לקחתי איתי את הגיטרה, אבל לא יכולתי לנגן או לשיר במשך שבועות – ואין יום בחיי שלא ניגנתי עליה. היא תמיד איתי בממ"ד ואני מנגן ומרגיע את כולם, אך הפעם לא היו צלילים – היה שקט ודריכות. גם בתל אביב במלון שהתפננו אליו לא יכולתי לנגן. שבועות התאבלתי על חבריי שנרצחו. כמו במנהגי האבלות, יש שלב שאתה חייב לקום ולהמשיך קדימה לקבל את מה שקרה ולמצוא את הדרך להמשיך לחיות. הגיטרה היא הרפסודה של חיי, היא משמחת אותי, גורמת לי ליצור לכתוב ולהוציא את שעל ליבי. רק אחרי חודש אזרתי כוחות וחזרתי להופיע ובכל סוף הופעה זה נגמר ברגשות מעורבים ובבכי של געגועים. והיום כמו פעם אני במקום של לחזק ולתת תקווה והרבה אור ואופטימיות.
זו המציאות שאני חי בה בין כאב לשמחה בין חושך ואור.
ברביעי הקרוב ב27/12/23 בשעה 18:00 – במסגרת 'ימי העוד' של בית הקונפדרציה בירושלים בניהולו של אפי בניה – אופיע עם ההרכב שלי אספר ואשיר ובעיקר נרים את המורל וניתן אהבה ושמחה לקהל שכל כך זקוק לחיבוק ונחמה.
בימים אלה אני גם מוציא שיר שלי בגרסה מחודשת "שיבוא" אותו הקלטתי יחד עם אהוד בנאי שלומי שבת לאה שבת ואני, ארבעה קולות לארבעת חבריי הקרובים שנפלו אני מקדיש את השיר לזכרם.
