חמצן לריאות של ירושלים האחרת

בכל שנה, אחרי המועדים הלאומיים, כשנדמה לרגע שהאבק שקע והמרחב הציבורי חוזר לנשום, מגיע יום ירושלים ומערער שוב את השקט המדומה. הוא לא עוד תאריך בלוח השנה. הוא נקודת מבחן. יום שמעלה על פני השטח, כמעט בלי פילטרים, את אחת המחלוקות העמוקות והטעונות ביותר בחברה הישראלית. אולי אפילו העמוקה מכולן.

ירושלים, יותר מכל עיר אחרת, היא זירה שבה מתנקזים כל קווי השבר: תל אביב מול ירושלים, שמרנים מול ליברלים, דתיים מול חילונים, ימין מול שמאל, עשירים מול עניים, יהודים מול ערבים, “שטחים תמורת שלום” מול “ארץ ישראל השלמה”. ביום אחד, בעיר אחת, כל המתח הזה מתרכז. ולכן גם האופן שבו מציינים את היום הזה אינו ניטרלי: הוא טעון, הוא פוליטי, והוא לא פעם מדיר.

כשהייתי בן 17, בתנועת הנוער שלי, זכיתי לקחת חלק בצעדת יום ירושלים במרכז העיר. אני זוכר רחובות מלאים, אנשים ונשים יצאו מבתיהם עם חיוך, תחושה של חג אמיתי. זו היתה צעדה שלא ניסתה להכריע ויכוחים, לא לסמן גבולות ולא להצהיר בעלות. היא פשוט חגגה את העיר, את האנשים, את הזכות להיות חלק מהמקום המורכב והיפה הזה. זו היתה ירושלים שמצליחה, ולו לרגע, להניח בצד את המחלוקות ולהיות בית.

• כל הפרטים על “צעדת הירושלמים והירושלמיות” 

אבל בשנים האחרונות, וזה לא סוד, יום ירושלים קיבל צבע אחד. נרטיב מסוים, ברור ומוגדר, השתלט על הדרך שבה מציינים אותו במרחב הציבורי. עבור רבים, התחושה היא שהחג הזה כבר לא שייך לכולם. שחלקים מתושבי העיר חווים את היום הזה לא כחג, אלא כיום שבו המרחב שלהם מצטמצם, ולעיתים אפילו מופקע מהם בפועל בידי כוחות גדולים וקיצוניים יותר. יום שבו הם נדחקים לשוליים של העיר שלהם, לא כאמירה תאורטית אלא כחוויה ממשית של רחוב, של תנועה, של שייכות.

הצמצום הזה, היעדר האפשרות לחגוג אחרת, לדבר אחרת, לחשוב אחרת, יצר תחושת ריק. לא רק תסכול, אלא גם געגוע למשהו אחר: למרחב שבו אפשר להיות ירושלמי בלי להתיישר לפי קו אחד. מרחב שבו ריבוי זהויות הוא לא בעיה אלא נכס, ושמאפשר גם לנער בן 17 לדמיין עיר שהיא בית מקבל, בטוח ובעל משמעות.

אבל מי שמכיר ירושלמים וירושלמיות יודע – זו אוכלוסייה שלא נשארת הרבה זמן בתוך ריק. יש בעיר הזו דחף עמוק ליצור, לאתגר, לבנות מחדש. ומתוך המקום הזה נולדה יוזמה: “צעדת הירושלמים והירושלמיות” בערב יום ירושלים.

הצעדה שתתקיים ביום רביעי, ה-13.5, באה להעמיד קול מהעבר שכמעט ונמוג, והנה הוא מתעורר. קול שמבקש להחזיר למרחב הציבורי מורכבות, אנושיות, ויכולת להיפגש גם כשלא מסכימים. היא לא מתעלמת מהמחלוקות, היא מכירה בהן, אבל בוחרת לא לתת להן להיות הסיפור היחיד.

דגל הצעדה (צילום: באדיבות מוסללה)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

זהו קול שנשען על תושבי ותושבות העיר עצמם: על מי שחיים כאן כל השנה, לא רק ביום החג. על מי שנושאים את המורכבות הזו ביומיום, בשכונה, בבית הספר, במקומות העבודה. דווקא מהמקום הזה, הצעדה מבקשת לייצר רגע של יחד, לא אחיד, לא מוסכם, אבל משותף.

והרגע הזה חשוב גם כי הוא מתרחש לצד תמונה רחבה יותר: עבור לא מעט ירושלמים, יום ירושלים הוא יום שבו העיר שלהם משתנה בבת אחת. הרחובות מתמלאים, השפה משתנה, גבולות נמתחים. וביום שאחרי, כשהאירועים מסתיימים, הם אלה שנשארים. לחיות את העיר, לנהל בה חיים משותפים, ולהמשיך להחזיק בתוכה גם אפשרות אחרת.

במובן הזה, הצעדה היא אמירה מתמשכת. ניסיון לשרטט קו עדין אך ברור: ירושלים יכולה, צריכה וזועקת להכיל יותר מסיפור אחד. היא יכולה להיות מקום של מחלוקת, אבל גם של מפגש. לא במקום המציאות, אלא בתוכה.

הצעדה היא עוד סממן שמציג בחירה עקבית. בחירה לא לוותר על העיר, לא לוותר על האפשרות לראות בה בית משותף, גם כשהמציאות דוחפת לכיוון אחר. בתוך זה, הצעדה היא רגע שבו הבחירה הזו מקבלת ביטוי גלוי, פומבי, אבל כזה שמבקש להישאר קשוב, לא מתלהם, לא משתלט.

ועבורי, יש כאן גם סגירת מעגל. הזדמנות לחגוג את העיר שלי עם המשפחה שלי, עם החברים והחברות, ביחד. לא מתוך אחידות, אלא מתוך שותפות.

• הכותב הוא מתן סגל, אקטיביסט ירושלמי, ממארגני המצעד