דוח אחד מעצבן, קורס אחד, אדם אחד שהחזיר לי את האמון באנשים

המצלמה צילמה ואני חייכתי במבוכה. האמת שלא הייתי מוכן, אז יצאתי מופתע. הבעיה הייתה שגם כשהיא צילמה שוב, כשעה לאחר מכן, היא תפסה אותי לא מוכן. הפעם מצמצתי מההבזק. "כוס אמק", קיללתי, "איזה אידיוט". קיללתי כי ידעתי שאת המחיר אשלם מהר מאוד.

ואכן, זה היה הרבה יותר מהר מהמהירות שנסעתי בה בקטע הידוע לשמצה. כל כך מהר, שה־116 קמ"ש שנסעתי בהם בקטע בגין בואכה גילה/כביש המנהרות נראו כמו זחילה איטית באיילון.

בקיצור, רק יומיים חלפו והדו"חות הגיעו לאזור האישי. בזמן שרטנתי על משאבת הכסף שהותקנה בכוונה בכביש הכי פחות פרופורציונלי ביחס בין המהירות המותרת למהירות המתאפשרת, עשו את דרכם 1,500 שקל טבין ותקילין מהחשבון שלי למשטרת בן גביר. "לפחות שהכסף היה הולך למשהו עם עתיד", צחקתי.

חלפו כמה חודשים והזימון הגיע. מאז המבחן ההוא בהיסטוריה בכיתה ח', כשהמורה אילנה הופתעה מהניקוד הגבוה שקיבלתי ואפילו קראה לי לשיחה שמא העתקתי, לא היו לי כל כך הרבה נקודות.

שיא העונה, מלא עבודה והרבה שעות ללא שינה, נעצרו ברגע אחד ופינו את מקומם לקורס נהיגה מונעת. היום כבר קוראים לזה קורס נהיגה נכונה, אבל הרעיון הוא אותו רעיון: תבוא, תחתום, תשב, תלך ותוכל לנסוע שוב. לא תבוא, לא תחתום ולא תשב – אתה בעיקר תלך. או תסתפק במוניות. אז בעמל רב באתי לבית ספר עמל, חתמתי וישבתי.

ארבע כיתות במקביל, 35 עברייני תנועה בכל כיתה וימים על ימים של קורסים. מי אמר שלעם ישראל אין נקודות זכות? מלא. חלקן הגדול, אגב, בזכות אותה מצלמה בסוף כביש בגין. "עשרה מכל מי שכאן צולם בבגין", אמר רכז הקורס, ולי זה הרגיש כמו סיבה לפתוח קבוצה ברשת: "נפגעי בגין". אבל לא רציתי לערב פוליטיקה, אז ויתרתי על הרעיון. מה גם שבגין הוא המודל שלי עד היום, אז מה זה 1,500 שקל כתרומה להנצחה?

ואז הוא נכנס לכיתה. שני מטר של רוחב לב, שיער אפור, בלורית חלקה שנופלת כל רגע על עין ימין, בגדים מחויטים עם חגורה שנלחמת על חייה ו־74 שנות ניסיון חיים שלא באות לידי ביטוי באנרגיות.

במשך יומיים שלמים הוא הצחיק אותי כמו שלא צחקתי זמן רב, עניין אותי כמו שלא התעניינתי זמן רב, ריתק אותי כמו שלא רותקתי זמן רב, ובעיקר החזיר אותי לפרופורציות בתוך מרוץ החיים.

הוא דיבר בעברית עשירה ונעימה, שילב את השפה הערבית שלמד בבית אבא בדיוק במקומות הנכונים, תיבל באינספור משפטי חוכמה מהתורה, פנה לכל אחד ואחת בחיוך, בכבוד ובחום שלא רואים בשום מקום. הוא לימד, הצחיק וריגש בלי סוף.

ישבו שם ישראלים – יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, חרדים, נשים וגברים. כולם קיבלו יחס מדהים, כולם הרגישו שווים בין שווים. "אני כאן להציל חיים. זה הדבר היחיד שמעניין אותי", הוא הצהיר מיד אחרי שסיים לקרוא את השמות של כולם, כולל ברכה אישית לכל שם ושם, ואני הייתי סקפטי.

כזה אני, ציני. לשמחתי, הציניות הזו נעלמה מהר מאוד. לא אלאה אתכם בחוויה שעברנו בקורס (בשביל זה תצטרכו לעשות עבירות תנועה), אבל אומר כך: אני לא יודע אם הוא הציל מישהו מתאונה על הכביש, אבל הוא בהחלט מעביר את ערך החיים לאנשים בצורה הכי מיוחדת שראיתי למאות אלפים.

במילים אחרות: זה לא היה קורס על נהיגה. את זה כל מי שהיה שם עדיין יודע לעשות, למרות הנקודות. זה היה שיעור לחיים.

זה מה שהוא עושה כבר קרוב ל־40 שנה. 18 השנים האחרונות מתוכן בהתנדבות מוחלטת. למעשה, מאז שקיבל מבורא עולם את המחלה הסופנית, אבל סירב לקבל את הסוף.

"זה ההסכם בינינו", הוא סיפר בגילוי לב רגע לפני המבחן המסכם. "אין לי ריאה, חסר לי שליש כבד, מערכות השתן לא מתפקדות ומתחת לבגדים אני בעיקר שקיות וצינורות", הוא המשיך. "אבל מתוך מיטת חולי אמרתי לאלוהים שאני לא מתכוון למות, כי אני צריך להציל עוד הרבה נשמות. אם תיתן לי את הכוחות, זה מה שאעשה כל יום".

והוא עושה. אלוהים נותן לו את הכוחות והוא טוחן שעות עם אנרגיות מטורפות. לא במקרה כולם נעמדו על הרגליים ומחאו לו כפיים.

רגע לפני שהלכנו הביתה הוא ביקש מאיתנו לרשום את מספר הטלפון שלו, למקרה שיהיו לנו שאלות בענייני תעבורה.

"לכמה אנשים כבר יש את הטלפון שלך?", שאלתי.

"כשני מיליון ישראלים", הוא השיב.

באותו רגע היה לי ברור שכמוני יש עוד שני מיליון לפחות שמכירים את האיש היקר אורי צחי וישמחו להמליץ עליו להדליק משואה.

"לגמרי", אמר אהוד שרגא, האיש היקר שישב לצידי.

"שמעת את הרהורי ליבי?", שאלתי.

"לא, אתה זה ששמע את רחשי ליבי", הוא השיב.

ומה הפלא. אלה האנשים שראויים. לא עוד איש עסקים, מסעדן או ספורטאי, אלא אנשי הארץ הזאת שנותנים לכולם להרגיש מיוחדים, שיודעים לחבר, להצחיק, ללמד, לשמר את השפה והמסורת, לקבל את האחר, שנותנים לנו תקווה לעתיד. וכן, גם מצילים חיים.

אז אולי לא חייכתי כשהמצלמה צילמה אותי, אבל היום אני מודה לאל על הדו"חות שקיבלתי. ולך, אורי היקר, אני מאחל להיות סרבן מוות יותר מחמותך בת ה־102. שתמשיך להצחיק, להעשיר, לרגש, ללמד ולחלק מספרי טלפון עד 120.