אני מתאר לעצמי מה היו עושים אוהדי בית"ר ירושלים אם דן איינבינדר היה עובר את מה שהוא עובר עכשיו, לפני הפעם הראשונה בה נטש את בית"ר לאנחות בעבור מעט יותר מחופן דולרים. התשובה פשוטה: בלגן.
השקט של אוהדי בית"ר ביחס לזה שאחד מהשחקנים הבכירים בסגל יושב מתחילת משחקי גביע הטוטו בחוץ, ככל הנראה עקב דרישת ההנהלה, מוכיח שאוהדי בית"ר הפסיקו להיות פראיירים. אין נאמנות – אין אזרחות, אמר פעם אוהד בית"ר, והאוהדים היום שידרגו את המשפט: אין נאמנות מהשחקן – אין נאמנות מהאוהדים. ככה, פשוט.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת8"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
קראתי השבוע עיתונאים מקורבים לקבוצה שטוענים שהיחס של ההנהלה לאיינבינדר משפיל בגלל שהוא שחקן בית. עלק שחקן בית, נו באמת. הבחור ( הנחמד יש לציין) עזב כבר פעמיים בגלל כסף, אז מה מצפים בדיוק? שההנהלה תיתן לו עוד ועוד סכומים רק בגלל שפעם הוא שיחק בנוער של בית"ר? בואו נתקדם חברים. אני הכי בעד שחקני בית, אבל בעיקר בעד שחקנים נאמנים שנשארו בתקופות קשות.
כתבתי כבר – הפסקתי להאמין בשחקני כדורגל ובנאמנותם לקבוצה ביום שמלמיליאן עזב למכבי ת"א. זה טוב לסיפורים רומנטיים או לאלי אוחנה, כמוהו יש רק אחד, יחיד ומיוחד. לא תמצאו עוד כאלה שהגיעו היישר מאירופה לליגה השנייה, ויתרו על חוזה גדול בקבוצה אחרת בליגה הראשונה וכיתתו רגליהם במגרשים ההזויים של עכו ויפו. אלי יש רק אחד וכמוהו לא יחזור.
איינבינדר שחקן נחמד, מכניס טירוף קצת למגרש ובעיקר ראש גדול ואכפתי. אני בעד שיישאר בבית"ר, אבל לא בכל מחיר. בית"ר משלמת לו כרגיל, הוא מתאמן כרגיל, אבל אם הסכומים שהוא רוצה לא מתאימים להלך הרוח הנוכחי בבית"ר, אז תודה רבה וניפרד לשלום. כבר נפרדנו פעמיים ושרדנו.
שחקני הכדורגל צריכים לדעת להתפשר, בטח בתקופת הקורונה, אבל גם בכלל – לדעתי הסכומים שהם מקבלים דמיוניים, מופרכים ושערורייתיים, בטח לעומת הרמה שהם מפגינים. על המגרש. מן הראוי שהסכומים המקוצצים שהם יקבלו בעונה הזאת בעקבות המשבר הכלכלי יישארו גם לאחר תום תקופת הקורונה ושכולם יכנסו קצת לפרופורציה. מצטער, לא חושב שאף אחד משחקני הכדורגל בישראל ובבית"ר מצדיק כל כך הרבה כסף. חוגג חייב להפסיק להיות הפראייר שלהם ושל הסוכנים שלהם.
אחיקם משה-דוד (צילום: אלבום פרטי)
העונה הזאת, שתחל בשבוע הבא, מדכאת אותי עוד לפני שהתחילה. משחק ראשון בליגה הוא תמיד חגיגה אמיתית, התרגשות, דריכות ובד"כ חזרה למציאות הקשה כבר באותו מחזור או אחד אחריו.
אבל הרגע הזה, בו צועדים לאיצטדיון בפעם הראשונה, עמוסי ציפיות לעונה טובה, הוא קסום. אנחנו, האוהדים, מצפים שהכל ישתנה לטובה, שהיכולת שהקבוצה הציגה תשתנה מקצה לקצה בגלל איזה מחנה אימונים בעיירה פולנית ציורית והעונה אין ציפייה, אין דריכות, אין קהל, אי מחנה אימונים ואין צעידה מרגשת למשחק הראשון אפופי ציפיות. יש רק קורונה ורוני לוי. משניהם לא נראה לי שנצליח להיפטר בזמן הקרוב.
