האווירה באיצטדיון טדי במשחק מול הפועל חיפה היתה נהדרת, אבל חשוב יותר – בית״ר השיגה ניצחון קריטי, עם מעט כדורגל והרבה לחימה.
הקבוצה של ארווין קומאן עדיין לא נראית מחוברת ומאומנת, קצב המשחק די איטי והססני והכדורגל לא ממש שוטף, אבל השורה התחתונה היא שבית״ר הצליחה לאסוף עוד שלוש נקודות לקופה.
בתקופות כאלה, כשכלום לא הולך ובית״ר נופלת מהרגליים בדקה 70 (מה עם הכושר הגופני? ועוד עם שחקן יותר) זה כל מה שצריך, ניצחון קטן ולא בהכרח אסתטי, אבל כזה שנותן ביטחון וכוח ואוויר לנשימה ומשחרר הרבה לחץ. אני מאמין שבהמשך, עם פחות פצועים ויותר קהל ביציעים, בית״ר תיראה אף טוב יותר.
המייל האדום של "כל העיר" [email protected]
קמאסו מארה הוא קשר אחורי אמיתי, שמוסיף נוכחות ועוצמה בקישור. הוא קצת כבד, אבל טכני, חזק וחכם.
היה טוב לראות אותו משתלב, מבקש את הכדור כל הזמן, מסכן את השער. עוד יותר מרגש היה לראות את העידוד שהוא קיבל מהאוהדים בסיום.
אביאל זרגרי חזר לעצמו והפגין אגרסיביות במרכז המגרש, עדי תמיר היה מצוין מימין וקינח בשער ניצחון שכולו לב ונשמה, וג׳אסי הוא השחקן הטוב ביותר של בית״ר. כמעט כל התקפה שעוברת דרכו מסוכנת.
וכמה מילים על הקהל: שאפו לכל אחד מאלו שהגיעו. כמו בשנות ה-90׳, אז כולם ידעו שטדי שווה לבית״ר נקודות, כך היתה ההרגשה גם ביום ראשון, הרגשה שהניצחון היה שייך קודם כל לאוהדים.
הקהל הבית״רי שהגיע במספרים מכובדים, לא הפסיק לשיר, סחף את שחקני בית״ר עד אדי הדלק האחרונים, והפעיל לחץ שגרם גם לשופט להיסחף ולטעות – וכך הורחק בוגנים החיפאי.
שוב הוכח שלה פמיליה זה מיעוט מינורי בקרב הקהל שיילך וייעלם. יש לא מעט אוהדים שמתקשים להיפרד, הם נשענו על הארגון הזה במשך שנים, הם ראו במנהיגיו מבוגרים אחראיים, אמא ואבא.
אבל כולם מרגישים נבגדים אחרי אירועי בלומפילד. גם אחרוני האוהדים התפקחו והבינו את האמת היחידה – אין היתכנות לארגון גזעני כזה ביציעי בית״ר, ובכלל בכדורגל הישראלי בשנת 2021.
לה פמיליה היא נחלת העבר – וטוב שכך. נכון, יש אוהדים גזעניים כמו בכל קבוצה, אבל הם מעט וכלום ושום דבר לעומת הרוב האדיר שנתן תצוגת עידוד והצביע ברגליים ועל הדרך גם השתיק 20-15 צעירים שבאו רק להרוס עם שירים גזעניים וקללות למשה חוגג.
זה היה ניצחון מתוק ומלא אופטימיות, אבל זו רק ההתחלה. בית״ר חייבת המשכיות ואורך רוח, אבל היא כבר הרוויחה את מארה, שהיה מאוד מעורב ודינמי, ירדן שועה שכבש שער בכורה העונה, אורן ביטון שעשה משחק מעודד, וגרצ׳קין שנראה טוב.
אבל עם כל הכבוד ליכולת המקצועית, הרגע שתפס אותי בערב המיוחד הזה התרחש בכלל לפני תחילתו של המשחק. בדרך למגרש ראיתי אותם – שלושה ילדים מחובקים צועדים למגרש. הסתכלתי עליהם וראיתי את הילד שהייתי. נזכרתי במשחקי העונה הגדולים של בית״ר בשנות ה-90׳, שזכיתי להיות חלק מהם, משחקים שנחרטו בי. חשבתי לעצמי – איך אני רוצה שיהיה להם במה להתגאות.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
