הטבח של השביעי לאוקטובר מחלחל עדיין בלב, הנפש עדיין מצולקת, המראות והמחזות המזעזעים מהדהדות עמוק עמוק בתוך הזיכרון, הפלאשים של ילדים נשרפים, משפחות שלמות נטבחות וחיילים הרוגים, בלתי ניתנות לשכיחה.
בראשית דבריי, אני שולח את תנחומיי הכנים למשפחות הנופלים, למשפחות הנרצחים ולחזק את משפחות החטופים ומאחל לחזרתם המהירה הביתה, בריאה ושלמה של כלל החטופים. אני לא יודע איזו מדינה ואיזה עם יכול לעבור מאבל לחיי שגרה בכזו קלות כמו שאצלנו עושים ועל זה נאמר – זר לא יבין זאת.
נבחרת ישראל אכזבה אותנו בשבוע שעבר ושוב פספסה הזדמנות פז לעלות ליורו ותצטרך לנסות שוב בחודש מרץ. האשם העיקרי מבחינתי לכך הוא יוסי בניון שחייב לשים את המפתחות וללכת הביתה לאור הכישלון של הנבחרת. תמיד יהיו תירוצים כמו "המגרש בקוסובו גרוע", "אנחנו לא בכושר" או "לא שיחקנו בבית". תחילה הכדורגל חזרו לשחק רק במסגרת האירופאית, דבר שנתן לנו קצת "אתנחתא" קלה להתנתק מכל מה שקורה בארץ, אך זה נעשה מחוסר ברירה בשל המחויבות לאירופה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בשבת האחרונה, ליגת העל כבר חזרה עם המשחק בין מכבי חיפה להפועל פ"ת, בינתיים ללא קהל בדומה בימי הקורונה של משחקים ללא קהל, דבר שהיינו קונים בשתי ידיים לחזור לימים האלו ולא לימי האבל בו אנו נמצאים. לדעתי החזרה של הכדורגל שלנו מנותקת מהמציאות, ואם לומר את האמת, למי יש ראש לכדורגל כשאנחנו עסוקים כל היום במלחמה? למי יש ראש לכדורגל שהחיילים שלנו נלחמים בעומק האויב במטרה להשמיד את החמאס ולהחזיר את החטופים? איך אפשר להתרכז בכלל בכדורגל ולשמוח כשיש לנו עוד כ-180 חטופים לאחר העסקאות. מבחינתי שיישרף כל הכסף שבעולם, שיילך לאלף עזאזל הכדורגל ועונת המשחקים יכולה להסתיים.
כאחד שכל חייו, חי ונושם כדורגל, החמאס הצליח לגמור לנו את החיים ולהבין שאפילו הכדורגל הפף מבחינתי להיות שולי. התשוקה, הטירוף והחשק לכדורגל נעלם באותה שבת שחורה של ה-7.10. נכון, החיים צריכים להימשך, אבל יש גבול לכל תעלול. האמרה ש"אין כדורגל בלי אוהדים", היא לא סתם אמרה, במצב של היום הכדורגל הוא גבעתי, גולני, שלד"ג, חטיבת כפיר, יחידות הימ"מ שלנו, העוטף, האבא והבן שבאים לראות משחק, החברי ילדות שנמצאים כרגע בעומק עזה בשביל שנוכל לחיות בבטחה ובשקט. הכדורגל הוא שולי בימים אלו, ולכן לדעתי החזרה לשחק היא החלטה שערורייתית ואינטרסנטית. השיקולים לחזרת המשחקים הם נטו בשביל הכסף. כסף זה שם המשחק, גם את ברק אברמוב שעומד בעין הסערה שכזה שדוחף למנוע את החזרת הכדורגל במתכונת הזאת ללא קהל, היא צבועה, כי גם אותו מעניין רק הכסף. הרי ההכנסות של בית"ר מלבד הכנסות מגוף שידור, הם בעיקר ממכירת כרטיסים ומנויים כשבמידה ותבוטל העונה, בעלי בית"ר יצטרך להחזיר את הכסף לבעלי המנוי.
אני גם יכול להבין אותו מדוע הוא לא רוצה לחזור בלי קהל, אף אחד לא רוצה לראות יציעים ריקים. תארו לכם סיטואציה כזו שבמשחק של בית"ר שמשוחק באצטדיון המושבה למשל, נגד הפועל פתח תקווה, נורים שלושה מטחים של רקטות, זה אומר שמבזבזים 30 דקות רק על ירידה ושהייה במרחב מוגן, אז איזה ערך ספורטיבי יש לזה? באיזו שעה יסתיים המשחק? 01:00 בלילה? ערך הספורטיביות נפגע גם הוא קשות. איך השחקן הישראלי יכול להביא את עצמו לידי ביטוי מול קהל ריק? איך אפשר להתרכז בכדורגל כשהראש שלך טרוד באפשרות שבכל רגע אתה צריך לרדת הכי מהר למרחב מוגן כשיש אזעקה. היכן בראש של השחקנים, אנשי הצוות כשהמחשבות שלהם בחדשות והם שומעים על עוד חייל שנפל בקרב או על מישהו מהמשפחה או מכרים שחלילה נפצע בקרב? ומה עם הצופים בבית? האם הצופה בבית בכלל יהיה ראש לראות כדורגל במשך 90 דקות שלמות? להנות כמו שצריך? בעקבות זאת, צריך לדחות את הכדורגל עוד קצת, או לקצר את העונה או לעשות כל שבוע שלושה משחקים בשבוע. אחרי השביעי לאוקטובר כולנו מבינים דבר שלא היה ברור לנו לפני, הכדורגל הוא לא חיים ומוות.
