איך אפשר בכלל לחשוב על כדורגל בימים אלה? בין המחשבות הבלתי פוסקות על ה-7/10, בין סיפורי ההרוגים לחטופים, בין עסקת חטופים כזו, לחטופים שנשארים בשבי אי שם בעזה. המחשבות בלתי פוסקות והכדורגל נדחק הצידה. בכלל, מותר ליהנות בימים כאלה? מותר לחגוג שערים? זה ראוי? כל כך הרבה שאלות קשות, וכמו הרבה דברים בזמן האחרון – לא לכולן יש תשובות, וזה לגמרי בסדר.
אז אם אין ברירה והכדורגל חוזר, בואו לפחות נייצר 3 כללים לתקופה הקרובה ואולי בכלל:
האחד, תנו ליהנות. לא עוד מערכים הגנתיים, לא עוד משחקים נרפים. לכו, שחקו, תהנו מהמשחק ותנו ליהנות יחד איתכם. קהל לא יהיה במגרשים בזמן הקרוב, אז לפחות את הרגעים הבודדים שבהם לא נצפה בחדשות – תנו להעביר עם גולים וכדורגל תוסס.
השני, הוא לגמרי חלק מההנאה ואומר בפשטות – בלי פוליטיקה, בלי מלחמה. שומעים על זה מספיק בערוצי החדשות, מרגישים את זה מספיק בכל פינה בחיינו. הכדורגל צריך להיות אסקפיזם עבור כולנו. לא קריאות נגד השמאל ולא נגד הימין, לא צריך. תנו לברוח קצת מהמצב, תנו ליהנות ממה שיש. יש לנו מספיק זמן למלחמה.
הדבר האחרון והחשוב ביותר הוא הקהילה. ההנאה מהמשחק היא שולית אם הכדורגל לא מייצר קהילה מאוחדת של אוהדים, שמעבירים יחד מסר של אחדות, תקווה וניצחון. ניצחון לכולם. אם נחזור לקלל ביציעים, למריבות בין קהלים ולזירת קרב גם באצטדיון – עדיף כבר לדלג לעונה הבאה. מלחמה בחוץ, אחדות בפנים – זה המסר שצריך להיות בראש של כל העוסקים בדבר.
בואו נספר את סיפורי האוהדים הנופלים, בואו נהלל את החיילים והמתנדבים הגיבורים, בואו נחלוק כבוד בין מחנות יריבים שלוחמים שכם אל שכם ובואו נתאחד למען השבת החטופים. וכן, זה כולל גם את השחקנים הזרים, זו לא קריאה כל כך חריגה. תודה.
