לפני שהאדמה בבית וגן רעדה, ביקשתי להקדיש את הטור הזה לדבר אחד: האומץ לעשות הכל כדי להגיע לפלייאוף העליון. לתקוף, להעיז, לנסות כל מה שאפשר. באמת ובתמים האמנתי שיוסי אבוקסיס הוא המאמן המושלם לבית״ר ירושלים, זה שמצליח להפוך את השלם לגדול מסך חלקיו, שמצליח לקדם שחקנים צעירים ולהפיק את המיטב מירדן שועה, גם למול היעדר הרכש והשאיפות מצד הבעלים.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל אז האדמה התהפכה, אבוקסיס עוזב – והעתיד לוט בערפל. צריך להגיד את זה ביושר, העזיבה של אבוקסיס היא לא עוד עזיבה של מאמן. כל הטיעונים הנוגעים למיקום של בית״ר בטבלה או לעניינים מקצועיים חוטאים לאמת. העזיבה של יוסי אבוקסיס היא עוד פרק בעתיד – הלא מפואר – של בית״ר ירושלים הכל-כך מפוארת. מאמנים ושחקנים עזבו ויעזבו, אבל הפעם אנחנו עדים לחטא של ממש – בעלים ש״מוכר״ את המאמן שלו, רק כדי לשמור על שקט יחסי ביציעים. מה יחשוב לעצמו המאמן הבא, השחקן הבא, כשהוא יודע שברגע שהקהל יתהפך עליו, המועדון לא יתן לו גב, וישלח אותו ״לחפש״? מה יכולים להרגיש האוהדים שלא קיללו את אבוקסיס, אלה שמתגאים בגביע המתוק או ביכולת הסבירה למרות הסגל החלש, כאשר המיעוט הקולני והקיצוני שוב קובע את הטון? איזה עתיד יש לבית״ר ירושלים ככה? שוב, בבית״ר כמו בבית״ר, הדרך למטה הולכת לה לאט לאט, בייסורים קשים, אבל היא בלתי נמנעת. לברק אברמוב אגיד שיום יבוא והמיעוט הזה, שעכשיו מקנה לו שקט, יתהפך גם עליו – ואז הוא יישאר לבד במערכה.
