אחד מחבריי הקרובים החליט שהוא רוצה לאהוד את בית״ר. ככה, בגיל 30, להתחיל לאהוד קבוצה. ״ש'מע, אתה מוזמן להצטרף, אבל הקשר העמוק מתחיל בילדות״, אמרתי לו, ונזכרתי באבא שלי, דוד ז״ל, שלקח אותי לטדי וגן סאקר.
אין אוהד כדורגל שאין לו זיכרונות ילדות עם קבוצתו האהובה. דווקא בגלל זה, העובדה שילד קטן הלך למשחק כדורגל וסיים בבית חולים – מזעזעת את הנשמה וכואבת עמוק בלב. מה זה משנה אם הזיקוק נזרק מבחוץ? ילד קטן התרגש כל השבוע, חיכה ליום המשחק, סיפר לחברים. הגיע היום הגדול, לבש צהוב-שחור, נסע עם אבא או אמא לטדי, העיניים נוצצות, ״הנה היא עולה…״ – כוויה בחזה, חובשי מד״א, אמבולנס, מיון. צלקת לכל החיים.
המועדון יפצה, אני בטוח. אבל הילד יחשוב פעמיים אם לחזור לטדי, מקווה שיבחר בכדורגל. לאותו ״אוהד״ שהגיע עד לטדי, בשביל לא להיכנס לאצטדיון ולפצוע ילד קטן – אתה לא אוהד, אתה חלאה ועבריין שצריך לשבת מאחורי סורג ובריח. לא משנה אם התכוונת או לא. להגיע עד טדי – ובכלל כדי להישאר בחוץ ולא לראות כדורגל. ״אולטראס״ אלק, זה לא אוהדים. הסיפור שלהם זה הם עצמם, לא בית״ר.
ובכל זאת נתייחס למה שקרה על הדשא: הפקרות. כן; גם בכדורגל עצמו. לא פחות מ-4 טעויות קריטיות היו לבית״ר במשחק הזה, 2 מתוכן הובילו לשערים. זה מספר בלתי נתפס ובלתי נסלח, שלא מתאים לקבוצה שרצה בצמרת. מותר להפסיד, אפשר לספוג גם שערים מקריים, אבל כשאתה מספק ליריבה שלך מתנות – אתה לא יכול לצפות למשהו שאינו הפסד. זה מסר גדול לשחקנים ולצוות המקצועי.
נכון, הקהל של בית״ר אוהב התקפה. נכון, סגנון המשחק הבית״רי הוא מבורך ביותר וסיפק לנו רגעי אושר עילאיים. אבל, וזה אבל גדול וחשוב, אם בית״ר רוצה לרוץ בצמרת, יצחקי חייב ללמד את השחקנים גם אחריות והגנה, כי לא תמיד ההתקפה תחפה.
תגובות