דעה | חובת ההוכחה

אם יש משהו אחד חיובי לקחת מהתבוסה הקשה בסמי עופר, ובאמת שהיה קשה למצוא אחד כזה לאורך הדרך הארוכה והמייגעת חזרה, זה את הדבר הבא: כעת, חובת ההוכחה היא על בית"ר. אם עד עכשיו בית״ר נהנתה מלהיות עם ולהרגיש בלי, לרוץ לאליפות אבל להימנע מלהצהיר על כך בריש גלי (ובצדק) – ולהתגלגל למאבק דו-ראשי בלי לצאת בראש חוצות – אחרי התבוסה הזו אין ברירה: חייבים לנצח את ב״ש.

4,777 ימים חלפו מאז הפעם האחרונה שבית"ר ניצחה את ב"ש בטדי. 1:0 קטן של ריקן שהשאיר את בית״ר בליגה, בשיאה של סערת הצ׳צ׳נים. בדצמבר 2019 שלומי אזולאי (בחלוץ) הביא את הניצחון האחרון בטרנר, ומאז: 19 משחקים ללא ניצחון. בשלישי בית״ר תעלה לשחק נגד ההיסטוריה, אבל זה בדיוק מבחן האופי של קבצה אלופה. רוצים להיכנס להיסטוריה? צריך לנצח אותה – אין מנוס ואין תירוצים. לחץ? טדי גועש? בלתי שבירים? הכבשה השחורה? זה המעמד, זה המקום שבו צריך להוכיח באמת שאתה אלוף. בעונה שעברה, אחרי ה-3:1 הנהדר של בית״ר על מכבי בטדי, שכמעט עלה לאחרונה בתואר, אושר דוידה הכריז: ״ננצח 3:0 ונקח אליפות״. מכבי עשתה את זה, ניצחה 4 מ-5 המשחקים שנותרו לה, עם שלישיות, שישיה וחמישייה זכורה היטב – וקטפה את הצלחת. זו מנטליות של קבוצה אלופה – נקווה שלבית״ר יש את זה.

אין סיבה של ממש להתייחס ליכולת המקצועית בסמי עופר. למעשה, חוץ מאנטווי, כל השחקנים לא הופיעו, מי יותר ומי פחות. אין עוררין שמורוזוב ודהן היו החוליה החלשה, בעיקר האחרון שיש לו אחריות לכל אחד מהשערים. זו הייתה תזכורת לכך שהקבוצה הזו לא נבנתה לאליפות, כשבעמדות רבות אין מחליפים ראויים. ובכל זאת, ולא משנה איך תסתיים העונה הזו, שאפו ענק לברק, ברק ואלמוג – על השקט התעשייתי, על הדרך, על בחירת הזרים, על הכדורגל המלהיב ועל רגעים שלא יישכחו. נקווה שבשלישי יהיה עוד אחד כזה, לפחות. יאללה בית״ר.