31 אלף אוהדים מילאו את אצטדיון טדי וצבעו אותו בשחור-צהוב (וקצת אדום) ביציעים, למשחק עונה שהבטיח – וקיים: קצב מצוין, שערים, מלחמה על כל כדור ודרמה מורטת עצבים.
רק ניצחון של בית"ר. מה כבר ביקשנו? אבל כשהיריבה היא הפועל באר שבע ולמגרש קוראים טדי, כנראה שהבקשה הזאת מוגזמת.
המשחק נפתח פיזי ואגרסיבי, עם קרבות במרכז המגרש ופציעות שנראו כמו תוצאה של עומס, התלהבות יתר וקצב גבוה. הפציעה של אנטווי עלולה להיות מכה מקצועית קשה לברק יצחקי, בטח אחרי התרומה האדירה שלו במשחקים האחרונים.
באר שבע היתה טובה ומרוכזת יותר ברוב שלבי המשחק, שלטה בכדור והציגה שוב עליונות במרכז. במחצית השנייה בית"ר השתפרה, ואז הגיע הרגע שיכול היה לשנות עונה: חטיפת כדור של אצילי הובילה למתפרצת של שלושה על אחד יחד עם שועה וקאלו. התחושה היתה שהנה זה קורה.
אבל דווקא ירדן שועה, המוסר הכי טוב בליגה, קיבל הפעם את ההחלטה הפחות טובה. במקום להעמיד את קאלו לבד מול השוער, הוא מסר חזק מדי ולא מספיק מדויק לאצילי, שהגיע בקושי לכדור.
ואז שועה פיצה בענק.
בדקה ה־77 הוא שלח פצצה משום מקום – שער שנראה כמו שער אליפות – והעלה את בית"ר ל־0:1. באותן דקות טדי רעד. היתה תחושה שבית"ר נוגעת בזה.
אבל היתרון החזיק ארבע דקות בלבד.
אם היה שחקן אחד שלא הייתי מהמר שיעשה טעות גורלית כזו בדקות הסיום, זה לוקה גדראני. דווקא הבלם הטוב ביותר בליגת העל העונה טעה, וקאנגווה ניצל את זה כדי להשוות ולשלוח את שתי הקבוצות לעשרה ימים גורליים שיכריעו את זהות האלופה.
מילה טובה מגיעה למיגל סילבה, שעושה פלייאוף מצוין אחרי עונה לא יציבה. נראה שהאמון שקיבל מיצחקי, וההחלטה להשאיר אותו בבית"ר, נתנו לו הרבה ביטחון. הוא נראה שקט ובטוח, ובעיקר יציב יותר. גם בוריס אינו שוב היה מצוין. כשהוא בכושר, הוא השחקן הכי חשוב של בית״ר במרכז המגרש.
קשה לי להאמין שגם בית"ר וגם באר שבע ינצחו את שלושת המשחקים שנותרו. שתיהן נראות עייפות וייתכן שיאבדו נקודות, ובכל מקרה יש לנו פלייאוף מטורף והמאבק הזה ילך עד הרגע האחרון.
וייתכן מאוד שבסוף, מי שיכריעו את זהות האלופה. יהיו דווקא הקבוצות התל אביביות. אני שומע את הרעש בקהל על זה שהפועל בטח "יפתחו רגליים" נגד באר שבע בבלומפילד, אבל כמו שאני מכיר את אליניב ברדה, הוא ידרוש מהשחקנים שלו לעשות הכל כדי לנצח.
ואם למדנו משהו מהעונה הזאת, זה שאסור להספיד אף קבוצה עד השריקה האחרונה.






תגובות