בית״ר ירושלים, בית"ר שלי ושלכם, בגמר גביע המדינה – רגע, איך הגענו לזה?
אני לא יודע מה אתם עשיתם בקיץ האחרון, אבל בתור אוהד בית״ר, סרט אימה זה משחק ילדים לעומת מה שעברתי.
והנה התקציר למי שהספיק לשכוח: בסוף סאגה מורטת עצבים, אחד המועדונים המפוארים בכדורגל הישראלי כמעט ירד ליגה. משה חוגג – בתפקיד האיש הרע, איים להחריב את הקבוצה, המשטרה לקחה אותה כבת ערובה, והמצב נראה בכי רע.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירה בדרום העיר? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
אז הגיע ברק אברמוב, ולמרות שכמעט כולם הרימו גבה, נתן את האמון באבוקסיס והאחרון החזיר את הצבע למנורה.
מה עוד נשאר כדי להפוך את העונה הזאת למתוקה כל כך? גביע!
אחרי פתיחת העונה המסויטת שעברה בית״ר, להגיע למעמד כזה, בעונה כזאת, זה תסריט שאי אפשר היה לדמיין, וההתלהבות של האוהדים בהתאם. הצהוב-שחור ישטוף הערב את רחובות חיפה. סמי עופר, האיצטדיון שבימים כתיקונם לובש ירוק או אדום, ייצבע מחדש. יהיו שם נשיא המדינה, וגם האוהדים הנתנייתים, אבל לצדם ישבו במתח רב, מרוגשים – לא מאמינים, כוססים ציפורניים, אוהדי בית״ר ירושלים. בלי פוליטיקאים, בלי טרמפיסטים, אותם אוהדים שליוו את הקבוצה בשעתה הקשה, ורוצים לסיים את העונה בטוב.
כמה מגיע להם.
הם ממש לא מסתפקים בהגעה לגמר, הם רוצים את הגביע. העיר בטירוף, מאז ימי הדאבל עם גאידמק לא זכורה בבירה אווירה שכזו.
פעם אמרו שביתר היא "קבוצת גביע טיפוסית". אז אמרו.
אני לא יכול לשכוח את ההפסדים להפועל בפנדלים בסוף שנות ה-2000. את המפלה האכזרית בגמר נגד הפועל חיפה מול טדי מלא ב-2018. האוהדים רוצים תיקון – הם לא בנויים לעוד שברון לב. היום אומרים שאבוקסיס ״מאמן גביע טיפוסי״.
ואני? אני אומר עזבו אתכם מקלישאות. פשוט תביאו לנו את הגביע.
רוצים להישאר מעודכנים?
***
בחורף 1996, בעודי זאטוט בן 10, אבי קנה לי מחוץ לטדי כובע צמר בצבעי בית״ר, כובע המזל שלי.
כך האמנתי, כי מיד כשחבש את ראשי, ראיתי תארים.
לכו תתווכחו עם ילד מאוהב.
זו הייתה ילדות מופלאה, עם הרבה תמימות ואהבה, ובית״ר ״הקבוצה של המדינה״, ואיפה בית״ר ואיפה המדינה, אבל זו היתה הילדות עם פוסטר של אלי אוחנה שקיבלתי מ-״שם המשחק״ מתנוסס ברקע.
והכובע בשחור צהוב היה אחד הפריטים שהכי אהבתי.
לקחתי אותו איתי לכל משחק.
כיאה לילד הנתון לחסדיו של הקור הירושלמי ובן לאמא מרוקאית ודאגנית, הכובע היה החבר הכי טוב שלי. האמונה בו גברה, כשראיתי את בית״ר שלי רצה לאליפות גדולה (1996/7), ועוד אחת אחריה.
האמונה קצת נסדקה כשראיתי את הפועל ת״א גוברת עלינו בפנדלים. בשנה שאחרי כבר כיסיתי את העיניים עם הכובע – לא יכולתי לשאת את חוסר האונים כשהאדומים שוב חגגו לנו מול הפנים.
והשנה הוצאתי את הכובע מהמגירה, אחרי שסכנת מסירה ריחפה מעל ראשו. כמו בית״ר – נראה היה שעבר זמנו. אבל השחור-צהוב חזר לאופנה.
והנה בית״ר נמצאת רגע לפני התואר השני בחשיבותו בישראל, מי היה מאמין? הנה אני, אני מאמין שזה בא.
רק לא לאכול את הכובע. רק לא לאכול את הכובע.
