ספי ריבלין ז"ל ייזכר לעד בשל התשדיר המיתולוגי "כן ולא" לקראת הבחירות לכנסת בשנת 1984. בתשדיר לגלג ריבלין על חוסר הנחישות, הידע וההחלטיות של שמעון פרס, שהיה מועמד לתפקיד ראש הממשלה.
נזכרתי השבוע בתשדיר הזה לאור התנהלותו הלא החלטית בעליל של בעלי בית"ר ירושלים משה חוגג. הוא אמנם ממשקיע ממיטב כספו, זמנו ומרצו אך נדמה שהוא התאהב יותר מדי ובעיקר מהר מדי באור הזרקורים.
בתחילת הדרך החליט משה חוגג לדהור מהר ולקחת את כל מי שהיה פנוי. בלי לעצור ולחשוב מה צריך ואם כדאי. וגם בלי להתייעץ ולהתחשב יותר מדי בצוות המקצועי של בית"ר ירושלים. הרצון לרשום הצלחה מהירה גרם לו לעשות שגיאות מקצועיות, שעלו לו הרבה מאוד כסף.
מאז דעתו של משה חוגג משתנה כמו הרוח שנושבת כל פעם לכיוון אחר. שבוע אחד, לרוב אחרי תוצאה לא טובה, הוא מפזר רמזים כאילו אין בכוונתו להשקיע יותר, ובשבוע אחר, אחרי ניצחונות, הוא מנסה להנחית רכש במחירים אסטרונומיים, כמו הניסיון להנחית בבית וגן את אילון אלמוג. שבוע אחד הסגל סגור, ובשבוע שאחריו הוא שוב נפתח ובית"ר של חוגג מוותרת על יאקוב סילבסטרה.
ההתנהלות שכזו, מלבד העובדה שהיא מאירה אותו באור לא טוב, מביאה לכך שבענף יש מי שזיהה שניצב למול פראייר ושצריך לנצל את ההזדמנות ולחלוב עוד ועוד כספים.
בינתיים, משה חוגג נהנה מתשומת לב גדולה מצד התקשורת, שגם היא נהנית מהכותרות, אלא שאת בית"ר ירושלים כל זה מכניס למערבולת גדולה ומיותר. אם חוגג לא יירגע עם השליפות, הוא יעזוב את בית"ר ירושלים מוקדם ממה שהוא בעצמו חשב ועם לא מעט כוויות. חבל.
רמי מנדל
אין לי ברירה אחרת אלא לחזור ולכתוב על כך שהסגל הישראלי הנוכחי של הפועל לא מספיק איכותי כדי לקחת תואר, ולהזכירכם, הגביע מעבר לפינה. אפילו על כף יד אחת אי אפשר לספור את כמות האוהדים שהופתעו מהיכולת הדלה של ליאור אליהו, שפעם נוספת הראה כלום ושם דבר. בסיטואציה הנוכחית, ללא קבלת אזרחות מהירה של אמארה סטודמאייר, יגיעו האדומים לחצי הגמר בלי שום יתרון איכותי על היריבות.
הטרייד שהצעתי בזמנו על הקפטן, שנהנה מהגנה של סוכניו וחבריו בתקשורת, היה מתבקש ועושה טוב לשני הצדדים אבל זה כבר מאחורינו. אזרוח של אמארה יפתור ברגע אחד את כל הבעיות, אבל אם זה לא יקרה בימים הקרובים, על ראשי הפועל לקבל החלטה בסיטואציה המורכבת הזו, כי בניגוד לקבוצת האוהדים שתומכת בקפטן ללא סייג ובלי קשר לנעשה במציאות, על הקודקודים מוטלת האחריות.
שני משחקים, שני בישולים, שש נקודות – זה המאזן של ערן לוי בקטמון ולכולם היה ברור שזה מה שיקרה. קטמון נצמדת לשלישייה שמובילה את הליגה הלאומית והיא חזק בתמונת העלייה לליגת העל.
הדרך עוד ארוכה, במיוחד בליגה הלאומית ההפכפכה, אבל המגמה ברורה – קטמון עם ערן לוי זו קבוצה אחרת – קבוצה שיש לה בעל בית על המגרש שמבשל וגם יכבוש. וזה, חברים, מתכון בטוח לעלייה.
