השנה יצוין יום הזיכרון בדרך אחרת מהמקביל לו בשנה הקודמת. את שנת הקורונה עברנו בשינויים דרמטיים והשתנינו בתחומים שונים: זה החל מהסגר והשהות הממושכת בבית ורבים מאיתנו שהו בבידוד כשהאוכל מוגש לפתח חדרנו כבתא כליאה, ונמשך שחלקנו אף שינה תחום עיסוק במלונאות ומסעדנות ובין לבין גם היחס לילדים שלא לומדים פיזית בבתי ספר השתנה. בקיצור, השתנינו.
אחד מסמליו של העם במדינת ישראל ויחודו על פני כל אומות העולם הוא היחס לנופלים. תעיד על כך האווירה השוררת סביב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – יום קדוש העטוף בהילה מיוחדת, שבו עשרות אלפים מתוכנו נוהרים לבתי העלמין, מי לקרוב משפחתו, מי לחבר שנפל ומי לבכות על קבר של חלל לא ידוע שהקריב את עצמו למעננו מבלי שאנחנו מכירים אותו.
אחת מהגזרות הקשות מנשוא בשנת הקורונה היה האיסור להגיע ביום הזיכרון לבתי העלמין. איך ניתן שלא לפקוד את הקברים ביום זה?
בית העלמין בהר הרצל (צילום: אמיל סלמן)
את מתכונת יום הזיכרון עיצבנו לעצמנו בטקסים רשמיים, בצפירה שמפלחת את האוויר עם כניסת היום – ובשעה 11.00 בבוקר, בעלייה לקברים, בשירי עצב ברדיו ובסרטי זיכרון בטלוויזיה, כשגם בבתי המדרש נאמרים תפילות "אל מלא רחמים" ואלפי נרות זיכרון דולקים בבתים. בשום אומה בתבל לא מצוין יום הזיכרון לגיבורים באותה חרדת קודש כמו שהישראלים זוכרים את חלליהם.
לפני כ-20 שנה, בהיותי יו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה, פעלתי יחד עם אחיי – בני המשפחות השכולות להקמת אנדרטה ולקיומו של טקס ממלכתי לנפגעי הטרור בהר הרצל. היה זה מאבק לא קל: ויכוחים רבים, ועדות שונות ועימות עם יו"ר הועדה הממשלתית לטקסים והסמלים באותה תקופה השר משה קצב. היה חשוב לנו, נפגעי האיבה, לקיים טקס ממלכתי גם לחללינו. טקס רשמי על כל מרכיביו ובנוכחות ראשי המדינה.
בשנה שעברה מצאתי את עצמי כמה ימים לפני יום הזיכרון עומד לבד מול האנדרטה לנפגעי האיבה בהר הרצל, מביט בבדידות בלוחות הזיכרון וברחבה הריקה, ללא קהל ובלי המשפחות, בדממת המוות המרחפת על הר הרצל. לפני כ-15 שנה נהגתי לציין את ערב יום הזיכרון באחד מאותם מאות טקסים דומים שבכל עיר ואם בישראל: הורדת דגל, פרק תהילים, קטעי קריאה וזיכרון ושירי עצב.
אני מודה שלא התחברתי. ציפיתי למשהו אחר, כי רציתי לחוש את הביחד. אני שנפצעתי בפעולת טרור וחלק מחברי בצבא ובאזרחי נפצעו ונהרגו, לא הרגשתי שאותם טקסים מביאים אותי לאותו זיכרון שהייתי רוצה לחוות. לתחושתי, הייתי אמור לצאת מהיום הזה עם כוחות לשרוד את העצב והגעגוע לאותם חברים שלי שאיבדתי בדרך.
היופי במדינה הצעירה שלנו שאין קיבעון ויש יכולת לשנות את אופי הזיכרון – זה יכול להיות רשמי ויכול להיות אישי, הוא יכול להיות עם קהל ובלעדיו, לעלות להר הרצל עם האלפים ולעמוד בודד מול האנדרטה. המדינה הרשמית שיוותה בראשיתה ליום הזיכרון אירועים משלה ואנחנו פיתחנו דרכי זיכרון משלנו.
אחרי שנה של בדידות, שנה שהמגפה גובה מחיר יקר, התחלנו להסתכל אחרת על סביבתנו. אחרי יום הזיכרון של השנה הקודמת ניתן לחשוב אחרת איך זוכרים.
הכותב הוא דב קלמנוביץ, הפצוע הראשון באינתיפאדה הראשונה, מייסד הארגון היציג של נפגעי האיבה וארגון 'זוכרים', שימש כמשנה לראש העיר ירושלים וחבר מועצה בין השנים 2018-2013.
(צילום דב קלמנוביץ: ישראל ברדוגו)
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת6"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר"[email protected]
