עמדתי בצד החופה בגאמוס, הסתכלתי על הבד הלבן שנמתח מעל הזוג, ועל המשפט שהיה רקום עליו, וידעתי שזו לא עוד חתונה.
"לזכר אליה הלל הי"ד".
מאז תחילת המלחמה עברו אצלנו מאות זוגות. כל אחד עם הסיפור שלו. אבל יש רגעים שאתה מבין שאתה לא נמצא רק באירוע. אתה נמצא בתוך סיפור חיים.
הראל סעידוב, גיבור ישראל, כמעט לא היה כאן. הוא נפצע באורח אנוש בחאן יונס, נקבר תחת הריסות, ורק בזכות חברו, אליה הלל ז״ל, שזיהה שהוא עדיין נושם, הוא חולץ והמשיך לחיות.
כמה חודשים לאחר מכן, אליה נרצח בפיגוע. והראל, שבזכותו חי, עמד מתחת לחופה. לפני החתונה, הוא הניח הזמנה על הקבר של החבר שהציל אותו.
יש רגעים שבהם אתה מבין שחירות היא לא מושג מההגדה. היא לא סיפור היסטורי. היא בחירה.
מאז ה-7 באוקטובר, ענף האירועים השתנה. חתונות כבר לא נראות אותו דבר. יש חופות שבהן מזכירים חברים שלא חזרו. יש ריקודים שבהם השמחה מתערבבת עם כאב. יש משפחות שחוגגות, אבל חסר בהן מישהו.
אבל בתוך כל זה, קורה משהו חזק יותר. אנשים בוחרים לשמוח. לא כי הכול מושלם. לא כי אין כאב. אלא למרות הכול.
פעם, אירוע היה שיא של שמחה. היום, הוא הרבה יותר מזה. הוא רגע שבו אנשים אומרים לעצמם: אנחנו ממשיכים.
וזה, בעיניי, המקום שבו נמצאת החירות האמיתית.
חירות היא לא רק לצאת מעבדות.
חירות היא היכולת לבחור בחיים.
לבחור באהבה.
לבחור להקים בית.
גם כשיש סיבה לעצור.
חנן בליטי (צילום: עומר בן מנחם)
רוצים להישאר מעודכנים?
במקום כמו גאמוס, אתה רואה את זה כל יום. את העוצמה של זוגות שלא מוותרים. את המשפחות שמגיעות, מחבקות, בוכות, ואז גם רוקדות. זו לא שמחה רגילה. זו שמחה שיש בה עומק.
עבורי, ועבור משפחת בליטי, זו זכות גדולה. הזכות לקחת חלק ברגעים הכי משמעותיים של אנשים. להיות שם כשהם בוחרים להתחיל מחדש. לשמח זוגות ומשפחות, גם בתוך מציאות מורכבת. אנחנו לא רק מפיקים אירועים. אנחנו זוכים לראות מקרוב איך החיים מנצחים.
והחתונה של הראל היתה בדיוק זה.
לא רק אהבה.
לא רק שמחה.
בחירה.
ובמדינה כמו שלנו, אולי זו הבחירה הכי חשובה שיש, לבחור בשמחה, לבחור בחיים.
תגובות