באחת מקבוצות האוהדים של הפועל ברשתות התקיים דיון מעניין בסוגיה "האם כסף הוא הכוח המניע להצלחה?", וטענה מנגד שכל "פרויקט גלאקטיקוס – דינו להיכשל". לאור ההצלחה של הפועל תל אביב ביורוליג, אפשר לבחון במבט לאחור את הטענות ולקבוע שעופר ינאי הוכיח שכסף הוא מתכון להישגים.
אמנם כסף הוא לא ערובה להצלחה, אבל קשה להתווכח עם זה שככל שיש יותר ממנו כך עולים הסיכויים להצליח. האם לשלם יותר לשחקנים הופך אותם לטובים יותר? זו כבר שאלה מורכבת ויש דוגמאות לכאן ולכאן, אבל כשמסתכלים על שלוש הישראליות הבכירות (הפועל ומכבי תל אביב ואנחנו) במפעלים האירופיים רואים תמונה די ברורה: המיקום כמעט תמיד מתיישר עם גובה התקציב – ובפערים משמעותיים.
עם הכסף הגדול של עופר ינאי הפועל תל אביב זכתה להישגים מרשימים – זכייה ביורוקאפ ובעונת הבכורה ביורוליג כבר הגיעה לפלייאוף. מרשים לכל הדעות. בגזרת הליגה, מכבי עוד מצליחה להיצמד אליה במקום השני למרות פער תקציבי גדול, אם כי בגרסת הליגה, לאדומים מתל אביב יש פחות זרים וזה משפיע, במסגרת היורוליג הפערים כבר נמתחים בין הקבוצות מתל אביב הרבה יותר (והצטמצם רק אחרי ריצה מאוחרת ומרשימה של מכבי). הפועל ירושלים היא האניגמה בליגה, כרגע רק במקום החמישי מאחורי קבוצות עם תקציב נמוך יותר (העמק והרצליה) וביורוקאפ כולנו יודעים איך זה נגמר.
השאלה האמיתית היא לא רק כמה כסף יש, אלא איך משתמשים בו. האם תקציב של 60 מיליון שקל מספיק כדי לזכות ביורוקאפ? התשובה היא שזה תלוי לחלוטין בידיים שמנהלות אותו, ובהפועל ירושלים, איך נאמר בעדינות – הוא לא ממש בידיים הנכונות. יונתן אלון ודן שמיר הכוונה היא אליכם. זה ללא ספק אחד התקציבים הגבוהים במפעל, אבל הסגל שנבנה איתו חושף בעיות ברורות של חוסר בגודל, עומק מוגבל וחוסר איזון.
ג'ראד הארפר,אוסטין וויילי, קדין קרינגטון ויובל זוסמן חתומים על חוזים גבוהים, והם בהחלט מספקים את הסחורה (מי יותר ומי פחות). אבל פה זה נגמר. משם מגיעה ירידה חדה גם ברמת השכר וגם ברמת היכולת של הזרים (אנתוני לאמב יוצא מן הכלל ברמת השכר הגבוה שגם מאכזב) – סמית, סקפינצב, ג'וזיאה ג'יימס פשוט לא ברמה הנדרשת וזה לא שהיה צורך להשתולל תקציבית בנוסח ינאי, אבל תוספת לא גדולה בכל עמדה היתה יכולה לשדרג את הסגל בצורה משמעותית.
בגזרה הישראלית הסיפור מורכב יותר. רועי הובר נראה כמו החתמה מצוינת על הנייר, שחקן בעלות נמוכה שאמור לתת יותר מהשכר שלו, אבל בפועל נתן עונה חלשה. נמרוד לוי הוא תעלומה, שחקן שמקבל לא מעט כסף ובקושי זמין וגם כשהוא משחק התרומה שלו דלה. רועי פריצקי הוא כבר סיפור אחר לגמרי, שחקן שהובא בעיקר כדי לעמוד בתנאים לקבלת מענק צעירים בלי שהראה שהוא באמת מתאים לרמה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אני חוזר להפועל תל אביב: הניהול של ינאי אולי נראה מוגזם לפעמים, אבל זה גם סוג של ניסוי מעניין מאוד. למרות הסגל הארוך והחוזים הגבוהים, ברגע שהמאמן קובע מי השחקנים שלו ומסדר היררכיה ברורה, שאר שחקני הסגל הרחב (שעולים לא מעט) יוצאים מהרוטציה ואין דרמות. זה קורה כי השכר גבוה והשחקנים מוכנים לקבל את מצבם. בנוסף, מתברר שלא כל אוברפייד (שכר מופרז ביחס לשוק וליכולת) הוא טעות. יש שחקנים שמצדיקים כל שקל, והעומק לצורך גיבוי קיים בזכות הכיסים העמוקים, כך יוצא שאין נפילה חדה כשמגיעים לשחקן השמיני או התשיעי וכן הלאה.
וזה בדיוק ההבדל ברגעים שמכריעים עונה. במשחק הקריטי מול טורק טלקום ביורוקאפ הארפר ו-ווינסטון סיימו את המשחק בחמש עבירות כשהקבוצה ביתרון מבטיח ועל הספסל אין מחליף ראוי. היריבה קיבלה רוח גבית ואילו אצלנו החלה פאניקה כי לא היה שחקן אחר שייקח אחריות במקום. הסוף העגום ידוע.
לסיכום, גובה התקציב הוא כאמור לא בעיה שלנו בטח עם בעלים אמיד כמו מתן אדלסון, אבל אופן השימוש בו בעייתי. בהפועל יש הסתמכות גדולה מדי על הימורים. מקבוצה ששואפת להגיע ליורוליג אי אפשר לבנות סגל שמתמקד במציאת "גניבות" במקום ניסיון ויכולת מוכחת. רוב הזרים אצלנו הגיעו מקבוצות קטנות יותר אלינו ומעט מדי הגיע מ"למעלה" (הארפר, זוסמן) ללמטה. זה צריך להיות הפוך כדי להשיג את המטרות ואנחנו לצערי, לא שם.
דני כהן
אם היה מאמן בעל שיעור קומה עם ניסיון וותק לפחות 3 שחקני חיזוק לא היו צריכים להגיע היות ורמתם די נמוכה ולא מתאימים לרמות האלה עובדתית הם לא רואים פרקט וזה כישלון נטו של הצוות המיקצועי ברשות המאמן,לגבי הישראלים זה ממש לא משנה כם ככה הדקות שראו פרקט ביורוקט זהומות, ולגבי נימרוד לוי אינו תורם דבר וכשכבר לא פצוע התרומה שלו כלום ושום דבר ולעתים ההיפך הוא הנכון,הובר יש לו יכולת בעיקר בליגה שנו וכשיתפתח עוד ויקח יותר אחריות יהיה לו מה לתרום באירופה.