מגדל דוד מוזיאון ירושלים יציג החל מ־29 באוקטובר 2026 את התערוכה „זהב – נגיעות של זהב באמנות ישראלית עכשווית”, באוצרותה של מרי שק. התערוכה מפגישה בין יצירותיהם של 16 אמנים ואמניות ישראלים לבין ממצאי זהב ארכיאולוגיים נדירים, ובוחנת את המשיכה האנושית לחומר הנוצץ ואת המשמעויות הרבות שנקשרו בו לאורך ההיסטוריה: קדושה, כוח, יופי, זיכרון, זהות, שייכות והתחדשות.
התערוכה תוצג בגלריה החדשה שנבנתה למרגלות חומת המצודה העתיקה. אוצרת פריטי הארכיאולוגיה היא רווית ננר־סוריאנו, והנעילה מתוכננת לחודש מרץ 2027.
זהב בין העבר להווה: התפאורה הירושלמית שמעניקה לתערוכה משמעות נוספת
מגדל דוד, שנפתח כמוזיאון בשנת 1989 וחודש בשנת 2023, שוכן במצודה שראשיתה לפני יותר מ־2,000 שנה. אבני המצודה נושאות את סיפורן של תקופות ותרבויות רבות, מהתקופה החשמונאית וימי הורדוס, דרך התקופות הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית ועד ימינו. שכבות הזמן הללו מעניקות תפאורה טבעית לתערוכה העוסקת בחומר שליווה את האנושות מראשית ההיסטוריה והפך לאורך הדורות לסמל רב עוצמה.
הקשר בין הזהב למצודה אינו מסתכם בסמליות. בשנות השמונים של המאה ה־20 התגלה במצודה מטמון של מטבעות זהב מהתקופה הביזנטית, הנחשב לאחד ממטמוני הזהב הראשונים שהתגלו בחפירה ארכיאולוגית בירושלים. הממצא מצטרף לפריטי הזהב העתיקים המוצגים בתערוכה ומאפשר להציב אותם בדיאלוג עם יצירות אמנות שנוצרו בישראל בת זמננו.
לאורך ההיסטוריה שימש הזהב בפולחן, בכלכלה ובאמנות. הוא סימל קדושה ונצח, עושר ועוצמה, והופיע בתרבויות שונות בקברי מלכים, במבני דת וביצירות אמנות. בעת המודרנית השתחרר במידה רבה מהקשרים המסורתיים הללו והפך לחומר טעון במשמעויות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. אמנים כמו גוסטב קלימט, איב קליין, רוברט ראושנברג ואנסלם קיפר השתמשו בזהב כדי לבחון את היחסים שבין חומר לרוח, בין ערך לזיכרון ובין יופי לכוח.
יצירה של יואב ברנר פעימה 2023, מדיה מעורבת על בד (צילום: אלעד שריג)
16 אמנים, 16 פרשנויות לזהב
בתערוכה החדשה מקבל הזהב פרשנויות מגוונות באמצעות עבודותיהם של אלהם רוקני, נלי אגסי, משה גרשוני, ארם גרשוני, עלמא גרשוני, דפנה שלום, ליאור גריידי, אלנה צ'ארטי שטיין, יורם חישין, יפעת בצלאל, מרים כבסה, יואב ברנר, לילך ששון, יהושע בורקובסקי, גבי קלזמר ומוש קאשי.
האמנים משתמשים בזהב בדרכים שונות: בעלי זהב ובאבקת זהב, בצבעים מטאליים, בחוטים ובבדים, ולעיתים גם בחומרים המדמים את הברק ואת הנוכחות של המתכת היקרה. אצל חלקם הוא מסמל קדושה ורוחניות, אצל אחרים כוח ויוקרה, ואילו אחרים משתמשים בו כדי לעסוק בזהות, בהגירה, בזיכרון, במסורת ובשייכות.
אלהם רוקני יוצרת באמצעות דימויים המזוהים עם תרבות השטיחים הפרסית ועם חוויית ההגירה מעין „אלכימיה מוזהבת”, המחברת בין זהותה הפרסית לבין היותה אמנית ישראלית עכשווית. נלי אגסי משתמשת באבקת זהב, בחוטים, בבדים ובתכשיטים, והופכת חומרים רכים ואינטימיים לאובייקטים פיסוליים זוהרים. בעבודותיה היא בוחנת את היחסים שבין הגוף לחלל.
אצל משה גרשוני, מהאמנים המשפיעים בתולדות האמנות הישראלית, הזהב מבצבץ מתוך עבודות מופשטות ואקספרסיביות והופך למעין קול טעון העוסק בזהות יהודית, בזיכרון, במלחמה, בדת ובלאומיות.
ארם גרשוני משתמש בזהב באופן שונה לחלוטין. בציורו הריאליסטי הופך השיער הזהוב של הדמות למעין הילה זוהרת, המחברת בין מסורת הציור הקלאסית של הרנסנס לבין רגישות עכשווית. עלמא גרשוני, דור שלישי למשפחת אמנים המיוצגים בתערוכה, פועלת אף היא במסורת הציור הריאליסטי ומשלבת טכניקות קלאסיות עם התבוננות עכשווית. בעבודה המוצגת בתערוכה היא מציירת על פי יצירה של רמברנדט, והזהב משתלב בעיסוקה במבט, ביופי ובחשיפת רבדים סמויים מן העין.
דפנה שלום משלבת ביצירתה זהב עם כתב ברייל. באמצעות דימוי של שתי ידיים היוצרות את המילה „אנחנו”, היא בוחנת את המתח שבין ראייה למישוש, בין ידיעה לאי־ידיעה ובין העולם הנראה לשפה המובנת לקהילת העיוורים.
ליאור גריידי משתמש בטכניקות מסורתיות של רקמת חוטי זהב, המזוהות עם תרבות יהודי תימן. הוא מחבר בין זיכרון, מסורת ונרטיבים שנדחקו מההיסטוריה ההגמונית בישראל, והופך את הרקמה גם למטאפורה לניסיון לתקן ולתפור מחדש היסטוריה רצופת עוולות.
אלנה צ'ארטי שטיין משלבת זהב בציוריה המושפעים מאמנות הרנסנס ומאיקונוגרפיה נוצרית־אורתודוקסית. היא הופכת את פני השטח של העץ ואת עקבות הנוכחות האנושית למעין איקונה עכשווית, שבה הזהב מעניק לדימוי איכות של ברכה וקדושה.
יצירה של ארם גרשוני, נערה עם שיער זהוב, שמן על עץ (צילום: אלעד שריג)
מטראומה וריפוי ועד מסורת וקדושה
אצל יורם חישין קשור הזהב באופן ישיר לתהליכים של אובדן, טראומה וזיכרון. בעבודותיו המונומנטליות, הגדושות צבע, הוא יוצר תחושה של קדושה וריפוי וממשיך מסורת משפחתית של יצירה מונומנטלית.
יפעת בצלאל משלבת עיפרון ועלי זהב ברישומיה, ויוצרת דיאלוג בין איקונוגרפיה נוצרית לבין מוטיבים יהודיים של קדושה וספירות עליונות. הזהב מושך את המבט ומייצר חוויה של עצירה, התבוננות והתרוממות.
מרים כבסה הופכת את הזהב לחומר של רוחניות, התחדשות, קדושה וריפוי. באמצעות אבקת זהב, עלי זהב וצבעים בעלי ברק היא יוצרת דימויים המשתנים בהתאם לתנועת הצופה בחלל: ממבנה המזכיר את בית המקדש ועד לחוויה מופשטת, זרחנית וכמעט קוסמית.
יואב ברנר משתמש בתכונותיו המשתנות של הזהב כדי להוסיף ממד דינמי לעבודותיו. האור והברק תובעים מהצופה לנוע סביב הציור ומחברים בין תופעות קוסמיות, תהליכים נפשיים וחוויה מטאפיזית.
לילך ששון משתמשת בעלי זהב בעבודות העוסקות באיראן, שנוצרו בעקבות מחקר של דימויים, חפצים וסמלים הקשורים לתרבות האיראנית. דפי ספרי אמנות ואדריכלות המונחים בתוך קופסאות ברזל מכוסים בחלקם בזהב, המסתיר ומגלה בו־זמנית. כך מוזמן הצופה להתבונן במרחב תרבותי המצוי בין משיכה לדחייה.
יהושע בורקובסקי משלב עלי זהב ואבקת זהב בציוריו המדיטטיביים, ובהם גם סדרת ה„כעבה”. הזהב מדגיש את הממד הסמלי של הדימוי ומעניק לו תחושה של מלכות, אמונה ונוכחות רוחנית.
אצל גבי קלזמר מופיע הזהב כחלק מעיסוק מתמשך בצבע, בקו, במרקם ובתהליך הציור. הוא עשוי לשמש סמן של יוקרה וכוח, אך גם ליצור אירוניה באמצעות השימוש בחיקוי זהב. עבודותיו אינן מבקשות להעביר מסר אחד ויחיד, אלא מזמינות את הצופה להתבונן ולפרש.
מוש קאשי, בציוריו הגדולים והמדיטטיביים, עוסק בזיכרון, בזמן, באין־סוף ובנשגב. כ־15 שנה לאחר שיצר סדרת כדורי פורצלן מצופים בעלי זהב, שבהם השתקפו חללי בית ביאליק, הוא מציג בתערוכה כדור זהב הממוקם במרכז החלל. הכדור הופך למוקד של אור ומבט ומנקז אליו את ההתבוננות בחלל.
יצירה של יורם חישין, שמן על קנבס (צילום אלעד שריג)
אוצרות זהב עתיקים לצד יצירות אמנות עכשוויות
לצד האמנות העכשווית יוצגו בתערוכה ממצאי זהב מהתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית, שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות. פריטי הארכיאולוגיה מוצגים באדיבות רשות העתיקות וקצין מטה לארכיאולוגיה באיו"ש.
המפגש בין הממצאים העתיקים לבין היצירות העכשוויות אינו רק מפגש בין ישן לחדש, אלא גם בין אופנים שונים שבהם בני אדם העניקו לזהב משמעות. החומר עצמו כמעט שלא השתנה, אך המשמעויות שהוא נושא משתנות בהתאם לזמן, למקום ולתרבות.
תרבויות שונות העניקו לזהב שמות ודימויים המבטאים את מעמדו יוצא הדופן. בני האינקה כינו אותו "דמעות השמש", והמצרים הקדמונים ראו בו את "בשר האלים" גם בעולם האמנות ממשיך הזהב לעורר משיכה, השראה ושאלות על ערך, יופי, תשוקה והכוח שאנו מייחסים לחומרים.
בתוך המצודה העתיקה, הזהב הופך לגשר בין תקופות, תרבויות ויצירות. הוא מחבר בין ממצאים שנוצרו לפני מאות ואלפי שנים לבין אמנים הפועלים בישראל כיום, ומאפשר להתבונן מחדש בירושלים עצמה — עיר שהייתה לאורך ההיסטוריה מושא לכמיהה, להערצה ולתשוקה.
יצירה של נלי אגסי, רקמה (צילום: באדיבות האמנית) בד משי חומר מילו
"גם בתוך מציאות מורכבת, יש מקום ליופי ולתקווה"
אילת ליבר, מנכ"לית ואוצרת ראשית של מגדל דוד מוזיאון ירושלים, מתייחסת לתערוכה כחזרה משמעותית של האמנות הישראלית העכשווית אל בין חומות המצודה. "מעלה ממאה שנה לאחר שנפתחה במגדל דוד תערוכת האמנות הראשונה, שב המוזיאון לארח בין כתליו עבודות אמנות ישראלית עכשווית במיטבה, שנאצרו באהבה רבה ובכישרון על ידי האוצרת מרי שק", היא אומרת.
ליבר מוסיפה כי "התערוכה, המוצגת בגלריה החדשה שנבנתה למרגלות חומת המצודה העתיקה, היא הזמנה להתבוננות ביופי הנשגב — ולעיתים מתעתע — של החומר האלמותי, רב המשמעויות והבלתי מובס לעולם, הזהב".
לדבריה, "מגדל דוד מוזיאון ירושלים, המוזיאון ההיסטורי השוכן במצודה העתיקה, עוסק תמידית בסיפורה של העיר דרך החיפוש אחר ההפכים — החולף והנצחי, החסר והשלם, השכחה והזיכרון. במובנים רבים, התערוכה 'זהב' מניחה בפני המבקר רובד נוסף של הסיפור — עכשווי, עדכני ומלא בכישרון והשראה, לאותו חיפוש ממש".
אוצרת התערוכה, מרי שק, רואה בהצגת העבודות במגדל דוד גם סגירת מעגל אישית. "מבחינתי, הצגת התערוכה כאן, במגדל דוד, היא סגירת מעגל בקריירה שלי. את מסע האוצרות שלי התחלתי לפני כ־30 שנה במגדל דוד, וכבר אז חרכי הירי במצודה הציתו בי את החזון לחבר בין עבר להווה. מאז אצרתי 50 תערוכות בנושאים שונים ומגוונים, בארץ ובעולם".
שק מוסיפה כי "הזהב הוא חומר מרפא וסמל ליופי נצחי. אוצרות זהב אף נמצאו במגדל דוד, והזהב עצמו מלווה ומפתה אותי לאורך כל חיי. בתערוכה הזו ביקשתי לחבר בין החלומות שלי לבין המציאות שבה אנו חיים, וליצור מרחב שמזכיר לנו שגם בתוך מציאות מורכבת, יש מקום ליופי ולתקווה שהעולם יכול להיות יפה יותר".
בסופו של דבר, דרך 16 פרשנויות אמנותיות שונות, הזהב מתגלה כחומר שאינו נושא משמעות אחת קבועה. הוא יכול לייצג זיכרון או עתיד, קדושה או אירוניה, כוח או פגיעוּת, מסורת או התחדשות. אולי בכך טמון גם החיבור העמוק בין ירושלים לזהב: שניהם מעוררים משיכה ותשוקה, ושניהם נטענים לאורך הדורות במשמעויות חדשות. בין אבני המצודה, הזהב אינו רק חומר המנצנץ באור, אלא גם סיפור על האדם, על הזמן ועל החיפוש אחר הנשגב והנצחי.
תגובות