אתי לוי בחרה לעבוד עם ילדים. כאחות הראשית במחלקה לאשפוז יום המטואונקולוגיה ילדים בהדסה, היא בהחלט רואה שליחות בעבודה עם הילדים ועם בני משפחותיהם, דווקא בתקופה המורכבת והקשה בה הם נמצאים. "הילדים נוטים להיות שמחים מטבעם", היא מספרת. "כשהם מטופלים במחלקה הם בוודאי לא בתקופת השיא שלהם בחיים, הם כאובים ומצב הרוח משתנה רבות, ולמרות זאת תמצאו כאן הרבה חיוכים, אפילו שמחה וצחוק ילדים. אני ושאר חברי הצוות שואבים מהם את הכוחות והאופטימיות. המשפחות, בעיקר ההורים, חווים טלטלה עצומה והאתגר הניצב בפנינו הוא הטיפול והליווי גם שלהם בתוך המסע הקשה".
אתי, אחות מוסמכת בעלת תואר ראשון, מדריכה קלינית ובשלהי לימודי התואר השני, זכתה כבר בתחילת עבודתה בהדסה להדריך סטודנטים לסיעוד. "בתור מדריכה הייתה בי תחושה שאני בהחלט משפיעה על דור העתיד של האחים והאחיות. תמיד העברתי להם את האני מאמין שלי, שאת העבודה שלנו מוכרחים לעשות באופן הכי מעמיק, מקצועי ושלם. זהו הקו המנחה שלי מול הצוות שעובד איתי גם היום".
מאז ומתמיד חלמה להגיע לתפקיד של אחות במחלקה להמטואונקולוגיה בהדסה, כבר כשהתנסתה בכך במהלך לימודי הסיעוד. "הרגשתי שכדי להגיע למחלקה הזו צריך לעבור כברת דרך מסוימת מבחינה מקצועית, ללמוד ולהתפתח, להכיר את העבודה לעומק". היא עבדה עם ילדים בתפקיד רכזת מרפאת HIV בילדים בהדסה, תפקיד אותו מלאה מספר שנים ובמהלכו חוותה עם הילדים נשאי האיידס את השלבים השונים בחייהם כמתמודדים עם מחלה כרונית. "המרכז לטיפול בילדים נשאי איידס היה דגם ייחודי, מאחר וריכזנו בו את הטיפול למען הילדים, בליווי עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות ומדריכים, רופאים מומחים ועוד. בנינו מערך שנועד ללמד אותם לחיות כנשאי איידס, להתמודד עם החברה, להיות חלק משאר הילדים – אבל להגן על עצמם ועל הסובבים אותם מהדבקה, דבר שלא פשוט עבור ילד בן שלוש וגם בהמשך עבור נער מתבגר. לאורך השנים חווינו איתם חתונות, לידות, אפילו תהליכי קבלה לעבודה, זו הייתה עשייה מרתקת ובעלת משמעות אמיתית".
רוצים להישאר מעודכנים?
כשהרגישה בשלה מבחינה מקצועית ואישית, פנתה לעבודה במחלקה להמטואונקולוגיה ילדים בהדסה. "שואלים אותי פעמים רבות איך ניתן להכיל, איך לא נשברים בסוג עבודה כמו שלי. ואני תמיד מדגישה שאנחנו, שנותנים מענה כל כך רחב למטופלים הצעירים ולבני המשפחה שלהם, כמי שתמיד נמצאים שם עבורם – אנחנו מקבלים לא פחות מאשר נותנים להם", היא מדגישה בחיוך. "הכל שאלה של מה בוחרים לראות ואנחנו רואים ילדים שנלחמים, הורים מסורים, רגעים של הקלה על מתח או כאב. ברגעים האלו מתמלאים מחדש. לוקחים אויר וזה מניע הלאה. אם אני מצליחה להקל על המסע של המשפחה כולה ולו במעט, ויכולה להעניק מעבר לטיפול המצוין גם רגעים נעימים, אנושיות – מבחינתי זוהי הצלחה. זו המשמעות של להיות אחות. זוהי השליחות האמיתית, לראות את המטופל ואת משפחתו בגובה העיניים".
במהלך 6 השנים בהן היא משמשת אחות במחלקה להמטואונקולוגיה ילדים, למדה לדבריה לזהות את הצרכים של הילדים והמשפחות, פעמים רבות מבלי שנאמרים. "לפעמים זה אפילו הצורך של ההורים רק לפרוק בפנינו. תסכול, קושי, שבר גדול. ואנחנו שם להכיל גם את אלו. האחיות במחלקה שומעות ממני את המנטרה הקבועה, שהמטופלים שלנו נמצאים עכשיו בתוך התקופה הכי קשה בחיים ואנו כל כך משמעותיים עבורם עכשיו. לכן חשוב להישאר תמיד אנושיים".
מתוך ניסיונה במשך השנים, בחרה אתי לתמוך במשפחות אשר ילדיהן מתמודדים עם מחלה ממושכת או כרונית בכתיבתם של שלושה ספרונים, אותם היא חולמת להדפיס ולחלק לכל המשפחות. "ראיתי את ההורים שמתקשים לספר לילדים על גילוי המחלה, או לדבר עליה גם בשלבים מתקדמים. כתבתי שלושה סיפורים על ילדים, ודרכם ניתן יהיה להקל על ההורים בשלושה מישורים, החל בשלב גילוי המחלה, איך לדבר ולספר לילד, בהמשך על התמודדות עם לקיחת תרופות באופן קבוע ולבסוף גם על הסטיגמה ההתמודדות עם החברה. הכל כמובן בגובה העיניים של ילד, דרך סיפור על ילדים אחרים".
כשאנו שואלים את אתי מה למדה במהלך השנים, ברור לה מה תהיה תשובתה. "כל מחלקה בה עבדתי, כל תחום או מרפאה – בכולם למדתי שמקצועיות ואנושיות, לא רק שאינן סותרות זו את זו, אלא שהן חייבות ללכת ביחד וכמובן, שבמקום שבו לא תהיינה אחיות טובות – לא יהיה טיפול רפואי מיטבי לחולה".
