רותי המאמנת | יומן מסע: מה באמת קרה לי במרתון וינה?

מרתון וינה 2019 הסתיים. זה לחלוטין יהיה מרתון סימבולי עבורי בו ירדתי לראשונה משלוש שעות. האמת, שזה היה החלום שלי כבר במשך שנים רבות, אך לא הייתי בטוחה כלל שאצליח לממש אותו. הרבה חלומות, תקוות, זיעה של עבודה קשה, חברים טובים ושינויים מהותיים שעשיתי בצורה שבה התאמנתי הובילו אותי לממש את החלום הזה. בכלל, יריית הזינוק של המרתון היא לא הזמן האמיתי בו המרתון מתחיל אלא הזמן בו השעון מתחיל לרוץ. המרתון האמיתי הוא כל תקופת האימונים שקדמה לו. בוקר אחרי בוקר. ריצה ארוכה אחת אחרי השנייה. בגשם, בקור, ברוח ובכל מצב אפשרי. קילומטר אחר קילומטר שנצברים לסכום תלת ספרתי שבועי.

שנה קודם לכן היתה לי תקווה שהתחילה לגסוס לגבי היכולות שלי בריצה. התאמנתי ולא ויתרתי על אף אימון, אבל הייתי מרוקנת. אימנתי את עצמי וזה כבר לא היה נכון. תחושה קשה שאולי הקריירה שלי בעולם הריצה הגיעה אל סיומה. הרבה קולות, מבפנים ובחוץ, כבר הספידו אותי. "את אמא לשלושה, למה לך?". ידעתי שאני עדיין לא מוכנה לוותר על התשוקה שלי לריצה. אולי זה לא שפוי, אבל כשיש תחושה פנימית שיש כאן עסק בלתי גמור, ועכשיו זה ללכת עד הסוף ולעשות שינוי מהותי או לוותר – העדפתי ללכת על האופציה הראשונה. התחלתי לקוות לשינוי, ובחודש יולי 2018 לקחתי את המאמן המצוין, עמית נאמן, שהראה לי שעדיין יש תקווה לחלומות שלי בהרבה עבודה קשה, מאומצת ומתגמלת וכך אחרי מספר חודשים בודדים הצלחתי לשפר את שיאי האישי במרתון ב-6 דקות שלמות ולקבוע 3:06:20 במרתון פרנקפורט.

כשדבר אחד נגמר אחר מתחיל מרתון פרנקפורט 2018 השאיר אותי עם טעם של עוד וכך התאוששתי טוב יותר וחזרתי להתחרות בחצאי מרתון שונים אחד אחרי השני. הדרך לא תמיד היתה חלקה, אבל האמנתי שהכל זה חלק מהתמונה הגדולה, וגם אם יש שבועות פחות טובים ומוצלחים צריך לעבור אותם ולהאמין בתהליך שאני עושה לקראת המרתון הבא. ברגע של ייאוש ועייפות אמרתי לבן זוגי טל, "למה לי לעשות את כל הדבר הזה? הרי לאולימפיאדה כנראה כבר לא אגיע", והתשובה שלו היתה, "אם זה חשוב לך אז זה חשוב מספיק", וזאת היתה נקודת תפנית משמעותית עבורי. אחרי חצי מרתון תל אביב 2019 כבר האמנתי שאפשר להתחיל לחלום קצת יותר בגדול או כמו שהמאמן שלי אמר "חשבי מסלול מחדש". רוח גבית נשבה בתוכי למרות התנאים הקשים; מזג אוויר, עבודה ומשפחה. מה שהחזיק אותי זאת המטרה שנראתה באופק; קו הזינוק של וינה 2019.

מרתון וינה 2019 שדה תעופה, בית מלון, חברים, אקספו ולא מעט פחמימות עברו ביעף בדרך לבוקר התחרות. יוג'ין, חבר יקר שלי הגיע ללוות אותי בדרך ליעד הנכסף. זה כל כך לא מובן מאליו שמישהו יהיה מוכן להקריב 42.195 ק"מ עבור מישהו אחר. אני מודה ומעריכה את החברות היקרה הזאת. שפות שונות ורצים שונים מכל העולם התאספו בהמוניהם על קו הזינוק. כמה חשש ובטחון אפשר להרגיש באותה נשימה כבדה לפני יריית הזינוק. 1,2,3 ו… יצאנו לדרך עם עוד עשרות אלפי רצים אחרים. צעד קטן קדימה והנה הייתי כבר בתוך התחרות שלה התכוננתי חודשים רבים. כך עבר לו קילומטר אחד ועוד אחד בתחושה רגועה וזה הקטע במרתון שבהתחלה כמעט ואין מאמץ. בקילומטר השמיני פגשנו בחור ישראלי שכעבור מספר משפטים איתנו קבע שכנראה לא אצליח להחזיק את הקצב המיוחל. הוא חזר על הדברים מספר פעמים ואותי זה רק העיר וגרם לי להיות נחושה יותר ויותר. לבסוף סיננתי לעברו "אני חזקה" ועם התחושה הזאת התקדמתי. כמה חשוב לקחת קולות פנימיים וחיצוניים ולדעת לתעל אותם לקראת המטרה החשובה או במילים אחרות להסיר את רעשי הרקע והפחדים. ארז, ידיד יקר לאימונים, עזר לחזק את הקולות הטובים בראש ועודד על המסלול מכל הלב.

11 ק"מ אחרונים. אומרים שמרתון מתחיל בעשרת הקילומטרים האחרונים, אבל הפעם תחושת העייפות שהיתה לי התחילה קצת קודם לכן. נכנסנו לפארק בו נאלצנו לרוץ הלוך ושוב. הפארק גם בהלוך וגם בחזור היה נראה כאילו הוא לעולם לא ייגמר, ובראש העייף שלי הוא היה נראה במגמת עלייה גם בהלוך וגם בחזור. הרצים המהירים יותר חלפו מולי ושלט שמציין 37 ק"מ התנוסס מעל ראשיהם בעודי הייתי רק בקילומטר ה-31. מזג האוויר החל להתחמם ובכל תחנת שתייה שפכתי על עצמי מים ושתיתי. היו פעמים שלא הספקתי לקחת מים וכל מה שנשאר זה משקה איזוטוני כחול בוהק ששפכתי על עצמי. בשלב זה לעתים מאבדים כל היגיון בריא ורק עושים מה שדורש ממך לשרוד. לבסוף, החלק הזה הסתיים ונותרו מספר קילומטרים בודדים. המסלול כמעט והיה ריק מרצים, אבל יוג'ין היה שם וגם המאמן. הזכרתי לעצמי את החודשים הרבים שבהם קמתי בשעות מטורפות, חשבתי על הילדים שלי וידעתי שכרגע המירוץ הוא אך ורק בראש. המאמן שלי, שהגיע למרוץ, נכח בתחנות שונות ועודד, וכרגע בקילומטרים האחרונים הוא דרבן אותי להגביר. תחושת הבחילה והמאמץ התערבבו. בשני הקילומטרים האחרונים היה עידוד מטורף וסוחף וזה רק המריץ אותי. ואז זה קרה: 800 מטרים לסיום מול קהל שוקק וקצב של 4:13 לק"מ – הקאתי. בשפריץ. קולות האוהדים התחלפו בקולות של הלם, אבל אותי זה כבר ממש לא עניין. ידעתי שאם אעצור עכשיו יכול להיות שאני כבר לא ארד את השלוש. כשעברתי את החברים שלי, יניב ואיתן, הם עודדו מכל הלב וזה היה המון בשלב הזה.

עלמה, הבת שלי, בשדה התעופה – סופר מרגשת (צילום: רותי זינדל-אוכמן)

400 מטרים אחרונים שהם כמו סיבוב אחד באיצטדיון אתלטיקה הובילו אותי לסיום. שטיח צהוב היה מונח על הקרקע והיה אפשר כבר להריח את הסוף. כל 100 מטרים היה שלט שמציין את הקרבה לסוף. זה כל כך מדהים איך בסופו של מרתון כל 100 מטרים יכולים להרגיש כמו קילומטר. הזמן עצר מלכת. לפתע ראיתי את השעון של קו הסיום שעדיין הראה את הספרות 2:59. נתתי את כל מה שיכולתי וחציתי כך את קו הסיום. 2:59:41. לא האמנתי שזה נגמר. באמת שלא. הייתי מותשת, המומה ומאושרת.

ומה עכשיו? ידיד קרוב כתב לי כבר ביום המרוץ: 'איך ממשיכים לדבר הבא שהחלום מתגשם?' מבחינתי, זה כל היופי בריצה; כשחלום אחד נגמר הוא מפנה את מקומו לחלום הבא וזה כל הכיף בעולם הזה! תמשיכו לחלום, להאמין בעצמכם ולהקיף את עצמכם באנשים שחושבים כמוכם. השמיים הם לא הגבול אלא רק ההתחלה.

מרתון וינה 2019, אחרי שהכל נגמר (צילום: יוג'ין גינזבורג)

רותי זינדל-אוכמן,

מאמנת ריצה מקצועית בירושלים והסביבה,

בעלת תואר ראשון בחינוך גופני מוינגייט,

רצה ואמא לשלושה מתוקים.