הפינה ההיסטורית: אינספור הצלחות וכמה כישלונות מהדהדים – סיפור האהבה בין ספדיה לירושלים

אדריכל משה ספדיה (הידוע יותר בכינויו 'ספדי) פרסם באחרונה ספר מרתק וגלוי לב, בו הוא מסכם קריירה עשירה וענפה, המזמינה כל קורא להיוודע אל מאחורי הקלעים של עבודתו. בגיל 86 פותח 'ספדי' צוהר לא רק להצלחותיו התכנוניות חובקות העולם, אלא גם להתלבטויות, למאבקים ולכישלונות.

בספר, "אילו קירות יכלו לדבר – חיים באדריכלות" שמו, ניתן מקום נרחב למבנים האייקונים שהעניקו לו פרסום עולמי, בראשם: פרויקט 'הביטאט 67' בתערוכת אקספו 1967 במונטריאול. היה זה מודל מגורים מהפכני של אוסף יחידות טרומיות מבטון, שחוברו יחדיו ונראות ככוורת ממרחק, אך מעניקים פרטיות ומגורים יחסית זולים להגדלה ולשינויים. לאחר נעילת התערוכה החלו דיירי קבע להתגורר בהביטט. ספרו של ספדי על הפרויקט "מעבר להביטאט", זכה לפרסום רב ולכתבת שער במגזין הנחשב 'Newsweek', במה שהפך אותו לשם דבר בעולם.

בעקשנות ובהתמדה ותוך גילוי כישרון גאוני כוכבו של ספדיה זרח בקנדה ובארצות הברית. הוא הוזמן לתכנון פרויקטים לאומיים בקנדה כמו: הגלריה הלאומית באוטווה, את מוזיאון הציוויליזציה בקוויבק, הספרייה הלאומית בוונקובר ושדה התעופה בטורונטו. ספדי תכנן קומפלקסים לא שגרתיים ברחבי הגלובוס כולו – ארצות הברית, יפן, סין, סנגל, סינגפור, הודו ואפילו באירן שלפני המהפכה. "מרינה ביי סנדס" שתכנן בסינגפור, כאתר פנאי ומסחר בהשקעה של מיליארדי דולרים, שהשקיע שלדון אדלסון, היתה לאחת הפנינות היפות ביותר בעולם.

משה ספדיה (צילום: מיכאל יעקובסון מתוך ויקיפדיה)

אולם מבחינתו האישית, תכנון מוזיאון יד ושם החדש בירושלים היה חוויה בלתי נשכחת. הוא יצר מבנה דמוי מנסרה משולשת, הבוקעת את ההר ופורצת לנוף ירושלים, כשהמסר הוא שהעם היהודי שרד את השואה וחייו נמשכים. קדם לו פרויקט "יד לילד" המרגש, לזכר מיליון וחצי ילדים שנספו בשואה.

ספדי נולד בחיפה בשנת 1938 להורים שמוצאם מהעיר חאלב בסוריה, ולא היה לו קשר ישיר עם שואת יהודי אירופה. אולם נישואיו הראשונים לנינה ניסונוביץ, ניצולת שואה מפולין שעלתה ארצה בגיל 9, ונישואיו השניים לירושלמית מיכל רונן, שחוותה את השואה דרך אמה – שנשלחה כנערה מהונגריה למחנה ריכוז – וניצלה בעסקת קסטנר – הגבירו את מודעותו ורגישותו, לצורך הנצחת הטראומה שפקדה את העם היהודי.

מספר שנים לאחר בניית מוזיאון השואה, ביקשה הנהלת יד ושם מספדי – לעצב קרון מטען של רכבת, שהתקבל מגרמניה, אשר הוביל יהודים למחנות השמדה. ספדי החליט להוציא את הקרון ממתחם יד ושם, ולהעמידו מורם מעל הכביש המוביל למוזיאון – מוצב על מסילת ברזל שבורה – המגיחה מן ההר והתלויה בן שמיים וארץ ופורצת לעבר הנוף הירושלמי.

ירושלים במוקד

הוריו של ספדיה ירדו מהארץ לקנדה ב-1953, בהיותו נער בן 15 ותלמיד תיכון ראלי בחיפה והמעבר היה קשה עליו. ספדי סיים תיכון במונטריאול והחליט ללמוד אדריכלות. הצטיינותו והתבלטותו בלימודים והקשרים האישיים שידע ליצור עם מוריו, עזרו לו לפתוח משרד אדריכלים פרטי.

בינתיים הקים משפחה, וקנדה הפכה לביתו, אך הוא לא שכח את ישראל והצלחת 'הביטאט 67' לא סנוורה אותו. ספדיה הרגיש רגשות אשמה שלא השתתף במלחמת ששת הימים. בדצמבר 1967 כאדריכל ידוע, קיבל הזמנה להשתתף בכנס אדריכלים בולטים של ישראל וגם יידועי שם מהעולם. בסיום הכנס הכיר את האדם שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בחייו ובקריירה שלו – ראש העיר ירושלים דאז טדי קולק.

מרגע המפגש ביניהם, קולק הכיר בפוטנציאל הגדול הטמון בספדיה ורתם אותו לגל הבנייה הגדול שפקד את ירושלים לאחר איחודה. ראש העיר קולק הפציר בספדיה להקים משרד אדריכלות בירושלים, להשתתף בשיקום הרובע היהודי ולהיות חבר בגוף המייעץ "ועד ירושלים", שבו פעלו מתכנני ערים ואדריכלים מובילים מהארץ ומהעולם. לא היה קשה להלהיב את ספדיה לפעול למען ירושלים. הוא החל לטוס קבוע בין ישראל לקנדה, שיקם מבנה נטוש ברובע היהודי והפך אותו לדירת פאר למשפחתו, עם נוף לעבר הר הבית. בספרו הוא כותב: "לירושלים היה מקום מיוחד בליבי, עבורי, הרגעים היפים ביותר ומלאי השראה הם אלה שבהם העיר הזהובה זוהרת בשעות בין הערביים, צלצול פעמוני הכנסיות, קריאת המואזין והתפילות בכותל המערבי – מתמזגים יחד".

ספדיה אהב לשלב תכנון בין סגנון מזרחי ומערבי. הכיפות של הרובע והקמרונות של העיר העתיקה קסמו לו. הוא הנהיג אותם גם ברובע המודרני ביותר שתכנן – כפר דוד, בשולי מתחם ממילא, המצטיין בכיפות ענק לבנות ובוהקות.

בביצוע הפרויקט הגדול הראשון שלו ברובע היהודי – שיקום בניין ישיבת פורת יוסף, שנהרס מהפיצוץ על ידי הירדנים ב- 1948, נתקל ביכולתו של המגזר החרדי לעכב תוכניות שאינן לרוחו. משך כל תקופת הביצוע נתגלו ויכוחים קשים בינו לבין ההנהלה הרבנית. התורם העיקרי למימון הפרויקט מארצות הברית דרש שבמקום יהיו לימודי ליבה ואולם התעמלות. הרבנים התנגדו, התרומה בוטלה והפרויקט סבל מעיכובים. הרבנים התערבו בכל שלב בעבודת האדריכלות, כדי שהבניין יהיה מסורתי. אי לכך הבנייה נמשכה שנים רבות.

אכזבה נוספת הייתה לספדיה כאשר הוזמן ב-1979 על ידי עיריית ירושלים, רשות העתיקות ומשרד הדתות לתכנן את רחבה גדולה לכותל. הרחבה, כידוע, נוצרה לאחר הריסת שכונת המוגרבים שהיתה סמוכה לכותל. ספדיה הציע להנמיך את מפלס הרחבה ב-10 מטרים, כדי לחשוף את החלקים ההרודיאניים – עד מפלס הרחוב ההרודיאני – שבו יקבע אזור התפילה. כך אמור היה הכותל לקבל יותר עוצמה וגובה. התוכנית לא יצאה לפועל. הרבנים שניהלו את הכותל התנגדו לכל חפירה כלפי מטה, שעלולה להיתקל בשרידים ארכיאולוגים.

לעומת אכזבה זו, כיכר צה"ל, נקודת מפגש מרכזית בין מזרח העיר למערבה, עברה "מתיחת פנים" על פי תוכניתו של ספדיה וקיבלה את עיצובה הנוכחי.

ספדיה למד להכיר את הקושי שבתכנון ובנייה בירושלים. הקמת פרויקט ממילא – החשוב והמורכב ביותר שטיפל בו בעיר, המשתרע על שטח של 100 דונם – נמשכה למעלה מ-30 שנה (מראשית התכנון של ספדיה עברו למעשה 40 שנה). ספדיה הגיש את תוכניתו ב-1975, וחנוכת השלב המסיים הייתה ב-2008. הפרויקט עבר שנות גאות ושפל, מהמורות ומכשולים, וספדיה נאלץ להכניס בו שינויים. במהלך שלושת עשורי הבנייה, הוא ספג ביקורות, התפרצויות רגשיות, יצרים וחילוקי דעות וסבל ממאבקים בין חרדים וחילוניים. תחילה קשריו הטובים עם טדי קולק עמדו לו – ולאחר מכן מ-1994 נרתמה חברת אלרוב בבעלותו של אלפרד אקירוב לגאול את הפרויקט מכל העיכובים ומכשולי הבירוקרטיה והפגנות החרדים. עם סיומו, הפרויקט נחל הצלחה תיירותית ומסחרית מיידית.

ספדיה למד בדרך הייסורים שכל מה שקשור לתכנון ובנייה בירושלים או מתרחש בה, רגיש ומועצם פי כמה מכל מקום אחר. כאשר ההזמנה הייתה לתכנון מגוף או מוסד פרטי, מלאכתו היתה קלה יותר. כך היה במלון מגדל דוד, מכון היברו יוניון קולג', בית שמואל ומרכז שמשון הצמוד לו.
הודות לקשריו ההדוקים ומלאי הערכה ההדדית עם בני הזוג יצחק ולאה רבין – הוא התבקש על ידי לאה רבין לאחר הירצחו של יצחק ז"ל לתכנן את קברם בהר הרצל. בשונה לעיצוב הסטנדרטי מאבן בזלת של כל מצבות גדולי האומה, בגודל ובצורה זהה, ספדיה עיצב מצבה כפולה: האחת מאבן בזלת שחורה (של יצחק) והשנייה מאבן גיר לבנה (ללאה), וביניהם נר זיכרון תמיד.

בזכות הערכה הרבה לה זכה ממשפחת רבין, ספדיה נבחר לתכנן גם את המרכז למורשת רבין בתל אביב. בהמשך הוא הוזמן על ידי שר השיכון דוד לוי לתכנן עיר חדשה בישראל – את העיר מודיעין, שתשכון בין ירושלים לתל אביב, וזאת בשל התייקרות מחירי הדירות בשתי הערים הגדולות.
לאחר בניית השלב הראשון, היתה ביקורת נגד ספדיה שהוא תכנן את מודיעין כפרבר ולא כעיר. זאת בשל חוסר רחובות מרכזיים בעיר החדשה, וכך גם היעדר חזיתות מסחריות לאורכם. הזמן הוכיח כי עם הצלחה קשה להתווכח – מודיעין מונה כיום למעלה מ-100 אלף תושבים, והיא צפויה להתפתח לכרך של 250 אלף נפש.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

מפעל נוסף בקנה מידה ארצי-לאומי, היה התכנון של ספדיה לטרמינל 3 של שדה התעופה נתב"ג. בהתחשב בכך שזהו שער הכניסה הראשי לישראל, הוא תכנן כך שאחרי ביקורת דרכונים ואיסוף הכבודה – יעלו הבאים למפלס העליון ויזכו לראות את הנוף הסובב אותם, כמו גם הנוסעים היוצאים במפלס תחתיהם. השדרה המרכזית נושקת בין הנכנסים והיוצאים, וזאת תוכנן באמצעות שתי רמפות בעלות שיפועים הפוכים, צמודות ונפרדות, שמתקיימת בהם תנועה דו כיוונית. התכנון הזה מדגיש את הרעיון, שנתב"ג הוא שער הכניסה והיציאה של המדינה. החלל הפנימי חופה באבן ירושלמית ועל אחד מהם מוצגות תערוכות של צילומי ענק להישגי המדינה, תולדותיה ונופיה.

הכישלונות

יחד עם הצלחות אלו, משה ספדיה ספג גם כישלונות ומפח נפש בהצעותיו למבני ציבור ענקיים בירושלים. כך למשל, הוא הוזמן לתחרות תכנון בית המשפט העליון – והוציא, לדעתו, את אחת התוכניות המוצלחות ביותר שלו – אך לא זכה להגיע אפילו לרשימת המתחרים האחרונים. כך קרה לו גם בתוכנית שהגיש לספריה הלאומית, שגם במקרה זה הוא לא הגיע לרשימה הסופית של המתחרים. לעומת זאת ניצח בתחרות להקמת הקריה הלאומית לארכיאולוגיה בגבעת רם, שבנייתה הושלמה בשנה שעברה לאחר 18 שנות חבלי לידה.

כשלונו הגדול ביותר שעורר תרעומת ומחאה נגדו, היה "תוכנית ספדיה". הוא הוזמן על ידי ראש העיר אהוד אולמרט בשנת 1996, לתכנן תוכנית אב להרחבת ירושלים מערבה – הכיוון היחיד שמבחינה פוליטית העיר יכולה היתה להתרחב אליו אז. הפרויקט השתרע על שטח גדול של כ-20 אלף דונם, וכלל סיפוח של אורה ועמינדב לירושלים, כמו גם בנייה לכיוון אתר הטבע העירוני רכס לבן. התוכנית אושרה תחילה על ידי הגופים הסביבתיים ונעשתה בהתחשבות בטופוגרפיה – בנייה נמוכה וצפיפות דלילה עם השארת עמקים ירוקים סביב הבניינים.

להפתעתו הגופים הירוקים שינו את דעתם, והחלו לטעון כי יישום התוכנית יהרוס את הריאות הירוקות של ירושלים – וקמה מחאה ציבורית עזה. פוליטיקאים מימין התנגדו לתוכנית, וטענו שהעיר צריכה להתפתח מזרחה ולמנוע רצף טריטוריה פלסטינאית. למרבה צערו של ספדיה תוכניתו זכתה לכינוי "תוכנית ספדיה", כאילו הוא יזם אותה. בסופו של דבר התוכנית נגנזה, ספדיה דרש להוריד אותה מהפרק, אך זה לא מנע מהמפגינים נגד תוכניות בנייה באזור להצית כרזות עם תמונתו.

אין נביא בעירו

משה ספדיה סבל לא פעם בארץ מחוסר פירגון, ביקורות לא מוצדקות וצרות עין מצד קולגות למקצוע, וגם מעיתונאים חסרי סובלנות. כל זה לא מנע ממנו להטביע חותם בולט בהעשרת האדריכלות הישראלית בכלל – ובירושלים בפרט. מחוץ לישראל הוא מוכר כאדריכל על, גאון שזכה בפרסי הוקרה רבים.

עובדה פחות ידועה לציבור הישראלי היא, שלבקשתו של האלוף ישראל טל (טליק), הוא התבקש להעניק לטנק המרכבה שיצר מראה נאה – אווירודינמי. היה זה אתגר לא שגרתי לאדריכל, כי בדגם הראשוני שלו היו הרבה בליטות חיצוניות, ששימשו לסחרור אוויר ולהתקנת חיישנים. ספדיה הצליח ליצור מעטפת אווירודינמית ומצא פתרון אסתטי לבליטות. הטנק קיבל מראה חלק וללא בליטות, כך שנראו כמו קליע.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".