הפינה ההיסטורית: השכונה הירושלמית הייחודית שנאבקת על אופייה

שכונת מורשה – הידועה בשמה מוסררה (משמעות שמה בערבית 'מצרארה' – שופעת חיוניות) – היתה עם היווסדה בשנות ה-80 של המאה ה-19 ועד מלחמת העצמאות ב-1948 – מאופיינת בתנאי רווחה, שפע ועושר. הבתים היפים של השכונה – אשר מעוררים השתאות מכל מבקר בה עד היום – נבנו ברובם על ידי משפחות ערביות, מוסלמיות ונוצריות בין השנים 1925-1889.

במלחמת תש"ח מצאה מוסררה את עצמה על התפר בין שני חלקי העיר, היתה למופגזת ותושביה הערבים נטשו ונמלטו ממנה – וחלק מבתיהם נפגע. סמוך לבתים המזרחיים נקבע הגבול בין ירושלים המזרחית והמערבית, ונוצר שטח הפקר מוקף בגדרות תיל וזרוע מוקשים. בשנים אלו החלה ההזנחה וההרס, ונבנה קיר בטון, שנועד למנוע צליפות הירדנים. בתי מוסררה, שהיו פנינת אדריכלות, היו למשכן לעולים חדשים שהובאו אליה מצפון אפריקה, עירק ואיראן.

ציור קיר 'הפנתרים השחורים' בשכונת מוסררה (צילום: יפעת ראובן)

בכל אחד מבתי הרווחה הנאים, השתכנו מספר משפחות, רובן ברוכות ילדים, וכך נוצרו מיד תנאי דיור קשים, כאשר המטבח והשירותים משמשים את כולם. משך השנים בשל מצוקת הדיור, הוסיפו העולים תוספות בנייה מאולתרות, שפגעו ביופיים של הבתים וגרעו מאיכותם הארכיטקטונית והחזותית.

נוסף לזאת, על מנת לחזק את הגבול ולהזרים תושבים נוספים, הוסיף משרד השיכון שיכונים ציבוריים ארוכים ומכוערים הקרויים "שיכוני רכבת".

מוסררה הפכה בהדרגה לשכונת מצוקה, ומתוך 550 משפחות שחיו בה עד 1967 – 200 היו נתמכות סעד. במקביל, החל תהליך שרק הלך והתגבר של ריכוז ציבור מבוגר, כאשר בני הצעירים עשו הכול כדי לעזוב את המקום. תהליך זה היה הרקע לצמיחתם בשכונה של פעילי תנועת "הפנתרים השחורים", שביטאו את הרגשת התסכול של התושבים. התנועה העלתה על נס את המצוקה ואת האפליה העדתית של העולים.

בית החלונות במוסררה (צילום: אדם אקרמן)

משנת 1971 התארגנו "הפנתרים השחורים" כתנועת מחאה פוליטית, ארגנו פעולות מחאה נרחבות – חלקן לא חוקיות – כשלזכותם יש לזקוף את הירתמותם של רשויות המדינה לעשות מעשה ולהתחיל בתהליך שיקום שכונות. הודות למציאות החדשה שיצר איחוד העיר ב-1967 ובשל זעקת המחאה שחדרה לתודעת הציבור, נוצרה התוכנית לשיקומם של 160 שכונות ברחבי הארץ, בהן כמובן גם מוסררה.

בעזרת תקציבים מיוחדים של משרד השיכון והסוכנות היהודית שוקמה השכונה, ונעשה שיפוץ ושימור איכותי לחלק ניכר מהבתים. ניטעו גינות בשטחים הריקים, הסמטאות והמדרכות רוצפו והותקנה תאורת רחוב. ניתן עידוד רב לתושבי המקום לתכנן את הדירות ולשפר את תנאי החיים, כמו כן הבניינים הציבוריים עוצבו מחדש, שילוט חדש הותקן והחלה אכיפה לצמצום הבנייה הבלתי חוקית.

בעקבות תהליך השיקום החלו משפחות חילוניות במעמד סוציו-אקונומי מבוסס להשתקע בשכונה. מוסררה הפכה לאטרקטיבית, ולפתע התגלו מחדש לעין בתיה הדו-קומתיים המסוגננים וגם הווילות המפוארות. התושבים המבוססים תרמו לחיזוק התדמית והעלו את ערך הנדל"ן בשכונה. מכ-3,000 תושבים גדלה השכונה לכ-4500 – אך עדיין היא שכונה קטנה ורב גונית באוכלוסייתה. המוסדות הציבוריים כמו המינהל הקהילתי, בית הספר לאמנות, בית ספר לצילום, בית ספר לקולנוע, מרכז למוזיקה ולמחול מזרחיים (שבינתיים עזב את משכנו בשכונה – אך ממשיך לפעול בה) – כולם זוכים להערכה רבה. לפרסום רב זוכה פסטיבל מוסררה מיקס, שיציין השנה 25 שנה להיווסדו, אשר מופק ביוזמתו של בית הספר לאמנות. כל אלו העניקו תקווה כי מוסררה תיהפך לפנינה תיירותית – אדריכלית שוקקת חיים.

תערוכת קבע של הפנתרים השחורים במוסררה (צילום: אדם אקרמן)

ברם על התפתחות חיובית זו, החל להעיב תהליך מואץ של התחרדות השכונה. בשל קרבתה היחסית לשכונות חרדיות כמו מאה שערים ובית ישראל החלה משנת 2005 זליגה הדרגתית של ציבור חרדי למוסררה. הדבר התבטא בפתיחת תלמודי תורה בדירות פרטיות, הקמת בתי כנסת ובעיקר ישיבות כמו "לב ירושלים" החסידית שהתמקמה ב'בית שטרויס', בית דו קומתי רחב ממדים עם חצר שנבנה בשלהי המאה ה-19.
יצוין כי הציבור המסורתי והחילוני עדיין מונה כ-60 אחוז מתושבי השכונה. הציבור החילוני, מחוזק בפעילות הענפה של סטודנטים שברובם לא גרים בשכונה בשל יוקר הדיור בה, פעיל מאד בחיי התרבות ושמירת אופייה. בשלב זה היחסים תקינים, אך מורגשת אווירה טעונה, ולחילונים אין כל כוונה לוותר על שנוי פניה של השכונה.

סמטה ציוריות במוסררה (צילום: אדם אקרמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

מרכז החיים החברתיים נמצא בניין המינהל הקהילתי "בית קנדה". המינהל מנסה ליצור מרקם משותף לכל באי שעריו, ופעיל מ-8:00 בבוקר ועד 21:00 בלילה. קורסים רבים מתקיימים בין כתליו – כך למשל הסתיים כעת קורס מטפלות, שבין המשתתפות בו נמצאות גם נשים דתיות וערביות ממזרח העיר. בקומתו העליונה שוכנת הנהלת ביה"ס לאמנויות וחדרי הסדנאות שלו (הבניין העתיק והמסוגנן הקבוע שלו ברחוב הע"ח 9 – נמצא בשיפוץ והוספת קומה). בבניין המרכז הקהילתי נמצאת גם ספרייה מקצועית וארכיון עבור הצוות ותלמידי בית הספר לאמנות. בבניין מוצגת גם תערוכה המתעדת את פועלם ומחאתם של הפנתרים השחורים. על קיר קומת הקרקע תלויה תערוכות נשים וותיקות, שהגיעו בילדותן למוסררה ותרמו בהתנדבות לחיים החברתיים בה. במקום נמצא גם מרכז לקשיש ובית תפילה לציבור דתי. סטודנטים רבים אוהבים להתגודד על מושבי האבן ברחבת הכניסה.

מוסררה היא שכונה עם מנטליות ואופי מיוחדים. נראה כאילו היא כור היתוך לזרמים שונים, אך למעשה כל מגזר שומר על צביונו. מפתיע לראות בחצר האחורית של בית החלונות שנבנה ב-1911 – עמדה לחלוקת מצרכי מזון חיוניים לאוכלוסייה דתית נזקקת, ובסמוך עוברים קבוצות סטודנטים רעשניות ועליזות. חלק מהסטודנטים לומד בבי"ס לאמנויות, חלקם בקמפוס בצלאל החדיש שנבנה במגרש הרוסים הסמוך – ואשר חיזק את נוכחות האוכלוסייה הצעירה בשכונה. אולם מעטים הם הזוגות הצעירים החילוניים הנראים במוסררה, לעומת מקביליהם הדתיים. עיקר מעוזה של האוכלוסייה הדתית הוא בחלק הצפוני של השכונה, הגובל ברחובות הנביאים והלני המלכה. – בעוד שדרום השכונה – נשאר מעוז הוותיקים, המסורתיים והחילונים.

שער הכניסה למנזר של מסדר האחיות הסאלזיאניות ברח' הע"ח 18 (צילום: אדם אקרמן)

במוסררה פועל גם בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה", אשר שוכן ברחוב שבטי ישראל 20 – במבנה שהוקם ב-1987 על ידי המרכז לציונות דתית. הוא הוקם מתוך צורך שהתעורר בקרב הציבור הדתי לאומי, לעסוק במקצועת התקשורת והקולנוע. מאז הקמתו לומדים בבית הספר דתיים וחילוניים – סרטי גמר קצרים של בוגריו, משתתפים בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם וזוכים לפרסים והוקרה. בנוסף למסלולי תסריטאות ובימוי והפקה, לבית הספר מסלול מיוחד לנשים חרדיות, שלומדות במבנה נפרד במרכז העיר. ב"מעלה" לומדים כ-70 סטודנטים, ומזה עשור הוא היה למתחרה רציני לבית הספר היוקרתי לקולנוע בעיר "סם שפיגל".

המוסד הידוע ובעל זיקה לעשייה חברתית – הוא מרכז אמנות מוסררה שנוסד בשנת 1986. זהו מוסד גבוה לאמנות רב תחומית המכשיר את תלמידיו במסגרת לימודים של שלוש שנים בתחומים: אמנויות, מוזיקה חדשה, צילום, תקשורת חזותית ופוטותרפיה. כיום הוא אחד מבתי הספר הפעילים והיוקרתיים בישראל לאמנות עכשווית. חלק מבוגריו פונה לעשייה חברתית וליוזמות שונות בקהילה. פסטיבל מוסררה מיקס, שיוזם בית הספר מזה 25 שנה ומציגים בו משך 3 ימים (השנה יתקיים בין ה 6 -8 במאי).

בית הספר מהווה נקודת מפגש תרבותית וחברתית לקהל שוחרי אמנות. בימי הפסטיבל קהל מבקרים רב זורם למוסררה, מבקר בגלריות בית הספר ומשוטט ברחובות וחוזה במופעי אמנים מקומיים ובינלאומיים. הפסטיבל מעורר עניין רב גם מחוץ לירושלים, ומושך תשומת לב לשכונה, והתושבים נרתמים למאמץ להצלחת האירועים וגאים בו.

שמה של מוסררה שונה ל"מורשה" בפרסומים הרשמיים של העירייה – אך התושבים ממשיכים לקרוא לה בשמה המקורי.

השלט המוביל לסמטת הפנתרים השחורים (צילום: אדם אקרמן)

מוסררה היא שכונה קטנה עם קשיי חנייה, ללא מסעדות או בתי קפה וללא בתי ספר (מלבד לנערות חרדיות). למרות זאת, זו שכונה המתפקדת בסביבה חיה ועם קהילת אמנים פעילה ותוססת. מוסררה היא שכונה אקזוטית עם סמטאות וחצרות ציוריים ובתים עם קסם רב. האם היא תישאר "חיננית" (כשמה בערבית) – ותהייה דוגמה ליכולת ליצור מרקם חיים רב תרבותי וחברתי? התהפוך למקום מפגש חיובי בין דתיים לחילוניים, מזרחים ואשכנזים – תוך חיים משותפים מתוך כבוד הדדי וגישה סובלנית לזולת?

מוסררה אינה רק סיפורם של יהודים וערבים, אלא גם סיפורו של מתחם נוצרי מכובד – המסדר הסאליז'אני הקתולי האיטלקי. למסדר 67 סניפים בעולם, כשהסניף הירושלמי הוא מהחשובים והמרשימים שבהם. ברח הע"ח נמצא מנזר, גן ילדים ובית ספר לילדים מהעיר העתיקה וכן בית הארחה לצליינים ולסטודנטים הלומדים באוניברסיטה העברית ובמוסדות נוצרים בעיר. במקום מתקיימים גם קורסים לתפירה ולמחשבים. המתחם ראשיתו ב-1905 – וישנם בו שלושה בניינים מפוארים. שני הבניינים שנוספו ל"בניין הישן", תוכננו על ידי האדריכל האיטלקי הנודע אנטוניו ברלוצי. חומת אבן מקיפה את המתחם כולו והשער נעול. אולם הנזירות נענות לצלצול הפעמון בשער הכניסה וניתן לבקר ברחבה המרכזית הנאה.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".