הפינה ההיסטורית: האיש הציל את ירושלים מקריסה כלכלית בימי הקמת המדינה

החודשים הקשים ביותר לירושלים ולעתידה היהודי, היו בראשית שנת 1948 – כאשר העיר היתה נצורה, מופגזת ומורעבת, עיר שנתונה לאירועי טרור תכופים, וריחפה סכנה לקיומה ואפשרות נפילתה בידי הערבים.

השיירות מהשפלה שניסו לפרוץ אל העיר ספגו אבדות קשות, וכ-100 אלף תושבי ירושלים היו במצור – היה מחסור במים, מזון ובדלק. החורף הקר גרם לביקוש גובר בדלק לחימום ולבישול. הערבים ביקשו להפוך את חיי האוכלוסייה היהודית לבלתי נסבלים – על ידי ניתוק הדרכים המובילות לעיר ובהחדרת פחד לתושביה על ידי הפגזות מתמידות.

דוד בן גוריון אשר החזיק בתיק הביטחון, ראה את ירושלים כמרכז הכובד של המערכה כולה והבין כי הכנעתה של העיר תהיה מכה אנושה ליישוב היהודי. כך נולד מבצע "נחשון" בין ה-6 ל-16 באפריל 1948, שנועד ליצור ציר בטוח לעיר. למבצע רוכז כוח גדול של 1,500 לוחמים, שהשתלטו על הרכסים מעל הדרכים שהובילו לעיר, והצליחו לאפשר ל-200 משאיות לפרוץ לירושלים. תושבי העיר הרוויחו בכך "חמצן חיים" – עד שנפרץ נתיב עוקף ביוני 1948 –"דרך בורמה".

ימי הצנע (צילום: באדיבות הארכיון הציוני)

בחודשי המחסור הנורא מינואר עד יוני 1948 – החליטה הממשלה להכניס את ירושלים למשטר חרום. מטעם "ועדת המצב" לממשלה, נתמנה למושלה הצבאי של ירושלים, ד"ר (למשפטים, א"ק) דב יוסף שהיה, חבר הנהלת הסוכנות היהודית. הוא הצטיין כעו"ד קפדן ומסור, ציוני יליד קנדה, שעלה ארצה ב-1927. הוא ריכז בקנדה מתנדבים לגדוד העברי. והגיע לירושלים כסמל בגדוד זה בצבא הבריטי – ובחר להשתקע בה לאחר שחרורו מהצבא.

הודות לכישרונותיו כמשפטן ושליטתו באנגלית, נתמנה ליועץ המשפטי של הסוכנות היהודית וכאיש הקשר עם השלטון הבריטי. למרות יחסיו הטובים עם השלטונות הבריטים, נעצר "בשבת השחורה" (29 ביוני 1946), באשמת השתייכות לארגון ההגנה והוחזק בלטרון 130 יום. דב יוסף (1980-1899) נודע כאחד הפרקליטים המצליחים בעיר. לאחר פרעות תרפ"ט טיפל בתביעה להענשת הנאשמים ולמתן פיצויים לנפגעים. ב-1933 הצטרף למפלגת מפא"י ונמנה עם נציגיה בקונגרסים הציוניים. הוא הקים לעצמו עם רעייתו – שאף היא עלתה מקנדה, בית בשכונת רחביה – בסגנון ספרדי – "פאבלו אספניול". הבית הנמצא ברחוב אלחריזי 22, חריג במראהו משאר בתי השכונה – ומצטיין במוטיבים ספרדיים.

ד"ר דב יוסף (צילום: באדיבות הארכיון הציוני)

עם מינויו למושלה הצבאי של ירושלים החל דב יוסף לנהל בתקיפות, במרץ ובכאב את קיצוב המזון בין תושביה המורעבים. הוא ערך תחילה רשימת המלאי המצוי של מזון ואספקה חיונית שנמצא בעיר, במחסני הסוחרים ובחנויות. לאחר מכן קבע כרטיסי מזון כדי להעניק את המעט ההכרחי לכל תושב על מנת שיוכל לעמוד מול טבעת החנק הערבית. נערך רישום של בורות המים, ואלו מולאו במים ונחתמו והיו למלאי בשעת חרום. זאת נעשה בהתחשב בעובדה שמקורות המים העיקריים, היו בשפלה וקל היה לנתק את ירושלים ולהצמיא את תושביה. מעשה זה אפשר לירושלים להחזיק מעמד משך 4 חודשים, עד שהונח קו המים לאורך "דרך בורמה". במהלך חודשים קשים אלו, המים לשימוש ביתי חולקו במסורה על ידי עובדי המושל הצבאי. משאיות טעונות מים עברו בין הבתים, ועקרות בית היו יוצאות לקבל את מנת המים היומית הקבועה – 10 ליטר. כמו כן נעשתה חלוקת חלב, ובימי המצור חולק חלב לתינוקות בלבד. כרטיסי נפט חולקו לוועדי השכונות השונות, ששיתפו פעולה ודאגו לחלוקת פחי נפט בהתאם לגודל המשפחה. מלאי חרום של דלק נאגר, הן לשם תפעול תחנת הכוח הירושלמית עם עזיבת הבריטים, וכן לשם תפעול הרכבים של כוחות הביטחון. דב יוסף דאג גם להכנת חדרי ניתוח בבתי חולים שהיו בעיר, זאת לאור העובדה שבית החולים העיקרי "הדסה" בהר הצופים, נותק מירושלים. הדבר קרה אחרי ששירת "הדסה" עם קרוב ל-80 רופאים, אחיות ועובדים – נהרגו ב-13 לאפריל 1948 בהתקפה רצחנית של הערבים בשייח ג'ראח.

יצוין כי תושבי ירושלים הפגינו מידה בלתי רגילה של הסתגלות לאורח החיים במצור – וכך הקיצוב הקפדני במזון ובהספקה חיונית הציל את ירושלים. בספרו "קריה נאמנה" מספר דב יוסף על חג הפסח הקשה בירושלים באפריל 1948: "ליל הסדר היה ליל שימורים. אתנו נמצאו בעיר 280 הנהגים של השיירות האחרונות שהצליחו להגיע לירושלים עם אספקה – אך לא הצליחו לחזור לשפלה. הם נאלצו לחגוג אתנו את החג – ומציאותם בקרבנו, היתה לנו לאות – כי סגורים ונצורים אנחנו. ערכנו "סדר" מיוחד לנהגים אלו במטבח הפועלים בירושלים. עזבתי את בני ביתי וחגגתי את הסדר יחד אתם. חג החירות הזה הביא אתו רוח של רצינות – וגברה רוח האחדות של כל תושבי העיר".

ימי הצנע (צילום: באדיבות הארכיון הציוני)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

לאחר קום המדינה התמנה דב יוסף לשר האספקה והקיצוב, בממשלתו הראשונה של דוד בן גוריון. המדינה הענייה והמרוששת בשל המלחמה הקיומית הארוכה, קלטה בין השנים 1948 – 1951 קרוב ל-700 אלף עולים – יותר ממספר תושבי המדינה שמנו כ-600 אלף. עובדה זו גרמה לקשיים כלכליים וחברתיים קשים, אך הממשלה החליטה לא להטיל הגבלות או צמצומים כלשהם על זרם אדיר זה של עולים, אף כי רבים היו חסרי מקצוע ורכוש. ראשוני העולים היו שרידי מחנות הריכוז ועצורי מחנות ההסגר בקפריסין.

בעיית הדיור היתה חריפה והיה צורך בהקמת מעברות, וכן לדאוג למזון, כדי שלא יהיה רעב בארץ. הממשלה נאלצה להנהיג משטר של צנע שנועד להקטין את התלות ביבוא מן החוץ ובמטבע זר. מטרת הממשלה היתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. על מנת לעצור את יוקר המחיה הוטל פיקוח על המחירים והונהג קיצוב. המכירה היתה במחירים קבועים ותוך הגבלת הכמות של מצרכי מזון, הנעלה והלבשה, כלי בית וחומרי בניין וריהוט. היה זה אך טבעי שדב יוסף, על סמך ניסיונו בירושלים הנצורה, ימונה למבצע "תוכנית הצנע". כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה, שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים, תמורת נקודות שהוקצו לו בפנקס אישי לצורך זה.

ימי הצנע (צילום: באדיבות הארכיון הציוני)

תפריט הצנע שנקבע נועד לספק 2,800 קלוריות בעלות ערך תזונתי מאוזן, והוא נבנה בידי מומחה תזונה בעל שם עולמי, פרופ' ליפקובסקי מארה"ב. באשר לאספקת חלבונים – אלו הופקו מדג פילה קפוא שניתן היה להשיג בזול בעיקר מארצות סקנדינביה – ושימוש באבקת חלב וביצים. במנת המזון החודשית בלט הצמצום בבשר, שהוגבל ב-125 גרם לחודש (ארבעה ימים בשבוע לא ניתן היה לקבל בשר). לנשים הרות ולתינוקות, לעובדי עבודה גופנית ניתנה תוספת בחלב ובשר. הבשר הקפוא נקנה בעיקר מארגנטינה ומצרפת. לחם ניתן ללא קיצוב ובמחיר הנמוך ביותר האפשרי.

בתחילה מרבית העם תמך מתוך הבנה, בגזירות הקיצוב והבין כי אין להוציא כסף על מותרות – וכי מדינה ענייה כדרך איש עני – חייבת להסתפק במועט. ברם, בהדרגה התפשטה תופעת "השוק השחור". מבין ערי הארץ, מדיניות הצנע התקבלה בהבנה הרבה ביותר – על ידי תושבי ירושלים שהורגלו לחיות בצנעה ובקיצוב. בחלוף הזמן גברה עבריינות השוק השחור והחיים במחסור – גרמו לגל תרעומת גובר בכל הארץ – ומוצרים רבים יותר ויותר ניתן היה לרכוש בשוק השחור – לאלו שידם הייתה משגת לכך. משרד הקיצוב והאספקה – החל להעסיק פקחים רבים שפתחו אלפי תיקים נגד עבריינים – שחלקם נקנס ובמקרים חמורים נגזרו עליהם עונשי מאסר.

עטיפת ספרו האוטוביוגרפי של דב יוסף (צילום: אדם אקרמן)

דב יוסף נהיה יותר ויותר שנוא ונחשב ל"איש הרע" והמושמץ ביותר של הממשלה. לציבור הרחב נראו מעשיו כהמשך לבתי הדין שהקים בזמן המצור בירושלים, אליהם הובאו אנשים שעברו על תקנות הקיצוב. לבסוף, המחאה הארצית הביאה לביטול משרד האספקה והקיצוב. דב יוסף הועבר להיות שר התחבורה.

כאשר מונה לשר הקיצוב, ידע דב יוסף שעבודתו לא תהיה קלה וכי יהיה זה תפקיד כפוי טוב. בספרו האוטוביוגרפי "יונה וחרב" המפרט את מדיניות הצנע, הוא כתב: "בנסיבות הקשות של קום המדינה – דאגתי לספק לאוכלוסייה כולה צורכי מחיה הכרחיים – ולבצע חלוקתם במידת הצדק ובדרך שתתקבל על דעת הציבור. במידה רבה היה עתיד כלכלתנו תלוי בהצלחתו של משרד זה לאספקה ולקיצוב. תוכנית הקיצוב הבטיחה מנה שווה לכל אזרח – במדינה שהוקמה זה עתה – חשוב היה לאין-ערוך כי הציבור יחוש שהמדינה מבטיחה יחס שווה לכל. תוכנית הצנע היתה חיונית לא רק לכלכלת ישראל אלא לעצם אשיותיה".

דב יוסף שהיה מושא לקריקטורות, בדיחות וללגלוג – עמד איתן מול נחשול מאיים של ההתקפות שנחתו עליו. יריביו טענו כי הד"ר בעל ההופעה הרשמית המוקפדת והמעונבת הוא אדם חסר לב ואדיש לביקורת ציבורית. הם התקשו להאמין כי הוא אכפתי מאוד ואחראי ביותר. אולם דב יוסף האמין, וגם התברר כי צדק, שבשנותיה הראשונות המדינה היתה זקוקה למשטר צנע. הוא המשיך לשרת כשר במשרדים רבים (חקלאות, תחבורה, מסחר ותעשיה, פיתוח, בריאות ומשפטים) עד לשנת 1964. בכל תפקיד הפגין אכפתיות ואחריות.

ימי הצנע (צילום: באדיבות הארכיון הציוני)

ביתו של דב יוסף היה מרכז לחיי חברה תוססים ואשתו גולדי, סייעה בידו להפוך את המעון למכניס אורחים. הוא אירח בביתו עוד בהיותו מושל ירושלים, בריטים רבי מעלה ואת הרוזן ברנדוט. כולם התפעלו מאוסף הציורים ומהאוצר הגדול של תקליטי הגרמפון שהיה ברשותם. אשתו גולדי נטעה בגינת ביתם מיני ירקות שונים וגידלה תרנגולות מטילות ביצים, ובכך רצתה להראות דוגמה, לנשים ישראליות כיצד ניתן להקל על המצוקה והמחסור.

דוד בן גוריון בנאום בכנסת ב-1965 אמר על דב יוסף: "הוא קנה מקומו בהיסטוריה החדשה של עמנו בימי המצור על ירושלים בכושר ארגונו, במרצו ובמסירותו – הציל את עיר הבירה מחרפת רעב ומסכנת חורבן. מאז הוא משמש בתפקידים מרובים, שונים וקשים בממשלת ישראל, ולא פעם הוטל עליו תפקיד בלתי פופולרי. וכל תפקיד מילא כדרכו באומץ, בחריצות ובנאמנות רבה".

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".