הפינה ההיסטורית: הקללה הוסרה מהבתים 'המקוללים' של ירושלים

בירושלים רווחות אגדות מתקופות עתיקות, וכן מיתוסים בני ימינו על בתים רדופים. האגדות האורבניות נוצרות סביב בתים שנכשלו ובתי העסק שהוקמו בתוכם, או שפקדו את דייריהם אסונות תכופים. אמונות בכשפים ובקללות ברוחות ושדים ובעין רעה – תרמו להיווצרות סיפורים על בתים המועדים לאסונות ובעלי אנרגיות שליליות – שמוטב לנטוש אותם – וקשה לפזר את הענן המרחף על מבנה כזה. נספר על מספר בתים מושמצים כאלו, שסביבם נוצרו המיתוסים שרובצת עליהם קללה וראוי להתרחק מהם – ונראה כי אחדים מהם הפכו בינתיים למקור משיכה ושינו את ייעודם.

בכיכר ספרא 13, נמצא בית החולים הרוסי לשעבר (בניין אביחיל), המשמש כיום כאחד מבניני העירייה. המבנה נבנה ב-1865 ובו בית חולים עם 54 מיטות, שהעניק שרות לצליינים הרוסים. בתקופת המנדט היה הבניין לבית חולים של הצבא הבריטי ובמלחמת העצמאות הוא שימש את חיילי צה"ל ומאז הוא ידוע כבית אביחיל. לאחר המלחמה שוכנו בו מעבדות משרד הבריאות ו"הדסה". פרט למיטות האשפוז, שימש חלקו התחתון כבית לוויות. כאשר פשטה השמועה על כך היו עובדים שסירבו לעבור לבניין. ב-1995 הגיע למקום מקובל ידוע שהעיד כי נשמותיהם של המתים מסתובבות בו בחופשיות וכי העובדים מפריעים את מנוחתם. עד מהרה היו עובדים שנתקפו חרדה, וכמה מהם נשבעו כי ראו רוחות ושדים מסתובבים במסדרונות. המסדרון הארוך בבניין והקרירות תורמים לתחושה הלא נעימה. העובדים נמנעים לרדת לקומת המרתף ששימשה כחדר מתים. על מנת להרגיע את העובדים הובא רב, שערך תפילה במקום וטען כי אין מקום לחששות, משום שלא מדובר בבית קברות, אלא בבית לוויות בלבד. כיום הבניין ממשיך להיות לא אהוד על ידי תושבי ירושלים כי הוא משמש את מחלקת הפיקוח על החנייה בעיר.

פנים בניין כלל (צילום: באדיבות עמותת מוסללה)

בניין כלל ברחוב יפו 97, הוא אחד הבניינים המושמצים בעיר ונחשב לכשל ארכיטקטוני, גם על ידי האדריכל דן איתן שתכנן אותו. מזה שנים הוא ידוע כבניין מוזנח, שמעבריו הפנימיים בנויים בצורת ספירלה מוזרה, היוצרת חצאי קומות ומקשה על ההתמצאות בו. הבניין הענק בעל 15 קומות והמתנשא לגובה של 54 מטר – שבנייתו החלה ב-1972, ונמשכה כ-20 שנה – תוכנן כמרכז קניות מקורה – הראשון מסוגו בירושלים. אך במקום להביא רוח מרעננת לעיר – מראשיתו הוא נראה חסר שמחה לעומת הקניונים המודרניים שנבנו מאז. מכירת החנויות התקדמה מראשיתה בקצב איטי וגם לא כל קומות המשרדים נמכרו. החנויות הושכרו או נמכרו למאות בעלים נפרדים, דבר שהקשה מאד על ניהול המתחם וטפול בשטחים הציבוריים שלו. ככל שחלפו השנים הלך הבניין והתנוון, בעלי עסקים הוחלפו במשרדים של חברות כח אדם ושל יבואני עובדים זרים. ב-1981 פורסמה ידיעה בגלי צה"ל שביסודותיו טמון אדם שנרצח על ידי שני עבריינים מוכרים. הסיפור הזה – הפך לאגדה אורבנית פופולרית ולהסבר לכישלון ולרתיעה מהבניין. חקירת משטרה שללה את האפשרות שחברי כנופית הפשע, קברו גופה ביסודותיו. לאחר שנים העבריינים הודו כי הם הפיצו שמועה זו במטרה לשבש את החקירה נגדם – וכי האדם שרצחו הובילו לטמינה עד חולות אשדוד. בשנים האחרונות זוכה הבניין לעדנה מסוימת, בזכות עמותת "מוסללה", יזמים חברתיים-סביבתיים שהחלו לטפח את הגג במרחב לאירוח ולסדנאות – ונפתח מתחם קמפינג קטן – ללינה באוהלים. העמותה מארגנת בבניין בשיתוף עיריית ירושלים מופעים, מקהלות ותזמורות – וכנסים בנושאים מגוונים. כך החודש (בין ה-12 – 13 ביוני) יתקיימו בבניין, אירועים רבים תחת הכותרת: "נחלת הכלל": שוטטות במעלה הספירלה. בקיום אירועים אלו, חברי העמותה מצדיקים את התקווה – שתולה בהם חברת כלליר – המנהלת את הבניין – כי העמותה תהפוך אותו למרחב ירוק ותמשוך מבקרים. הבניין נותר מלא מסתורין ובו מדרגות ספירליות מסובכות – אך אינו מקולל יותר.

בניין עיני (צילום: אדם אקרמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

במרחק לא רב מבניין כלל, ברחוב יפו 86 נמצא הבניין המפואר של לשכת הבריאות המחוזית. המבנה שימש בתקופה התורכית כבית חולים שכלל כ-20 מיטות והוא מרשים ביופיו עד היום. חזיתו סימטרית ובראשו סמל הסולטנות העות'מנית. בחצרו היפה גדלים עצי דקל ואקליפטוסים. ברם, הבניין שמשך שנים רבות תושבי ירושלים האמינו כי שוכנים בו שדים ורוחות – התפרסם בזכות סיפור אמיתי ומתועד שארע בו בשנות הקמתו (1881). באותה שנה הוא הוקם על ידי משפחה ערבית-קתולית אמידה עבור בנם היחיד שעמד להינשא. אם החתן דאגה להלביש את הכלה שהוריה היו חסרי אמצעים, בשמלת קטיפה מעוטרת זהב ובכתר משובץ ביהלומים. הבית כולו עוטר בפרחים והשולחנות כוסו במפות משי עם מיטב המאכלים עליהם. אלא שתדהמתם ולאסונם של הורי החתן – בנם התמוטט לפתע מהתקף לב ונפטר במקום. האם האומללה החליטה לקיים בכל זאת את טכס החתונה – והחתן המת הוצמד אל כסאו ברצועות – לצד הכלה הבוכייה. האם השכולה יצאה בריקוד המסורתי לפניהם – ורק אחר כך קרעה את בגדיה והורידה את ההינומה מעל פני הכלה. הגופה הונחה בארון מתים ונערכה ההלוויה אירוע האימים מתואר בספרה של ברטה ספפורד וסטר "ירושלים שלנו" – בתה של מייסדת המושבה האמריקאית. משך כעשור עמד הבניין בשיממונו – ורק ב-1890 החליטה מועצת העיר העות'מנית, להכשירו כבית חולים עירוני. ברם, בני ירושלים נמנעו מלהתאשפז בו והוא שירת בעיקר את דלת העם מהכפרים הסמוכים. הבאים בשעריו כיום אינם מודעים לסיפור הטראגי שהתרחש בין כתליו והוא משמש בין השאר יום כמרכז למניעת מגפות, לתלונות על מוצרי מזון ורפואה פגומים, שיחזור פנקס חיסונים ולהנחיות לאחר פגיעה מבעל חיים החשוד כחולה כלבת.

לשכת הבריאות המחוזית ברחוב יפו (צילום: אדם אקרמן)

"בית עיני" ברחוב אגריפס ופינת שילה – הוא בית דירות רב קומות עם מראה המזכיר שכון רב דירות, שאינו הולם את נוף הבתים החד והדו קומתיים של הנחלאות. הבניין הוקם בראשית שנות ה-70 על ידי הקבלן מאיר עייני ויועד להיות בית דירות, משרדים וחנויות. מהתחלה מרבית העסקים בו לא צלחו, התחלופה של הדיירים הייתה גבוהה ואפילו הסניף המרכזי של תנועת "כך", שהוקם בו נסגר בשל הוצאתה מחוץ לחוק. משך עשרות שנים מצבו של הבית לא השתפר וקונים לא מיהרו לרכוש דירות, מחירי השכירות ירדו – והוא התאכלס בעיקר באנשים קשיי יום ועובדים זרים. עובדות אלו הולידו אגדה אורבנית כי הבית קולל בזמן בנייתו על ידי הרב מרדכי שערבי – ראש ישיבת המקובלים "נהר שלום" – הנמצאת מאחוריו. בוקר אחד עם הזריחה קם הרב להתפלל עם עלות השחר וראה שהבניין הגדול ההולך ונבנה מסתיר את קרני השמש. הרב פנה לעייני וביקש ממנו להפסיק לבנות לגובה ולהוריד את תוספות הבנייה שהסתירה את אור השמש מהישיבה. האגדה אומרת שלאחר שעייני לא נענה לבקשתו, הטיל שרעבי קללה על הבניין .הקבלן עיני שנפגע מהסיפור עשה כמיטב יכולתו לנפץ את האגדה העממית שהבניין מקולל. אולם קשה לנפץ מיתוס וההוכחות ההנדסיות שהביא עיני, שהבניין אינו מסתיר את אור השמש בשעות הזריחה לא עזרו. כאשר שאלו את הרב שרעבי אם הוא קילל את הבניין, תשובתו הייתה שלילית. בכל אופן עסק אחד הצליח מאד בבניין וזוהי המאפיה הוותיקה "הבחירה הטבעית", שבעליו ערכו בו טרם פתיחתה, טכס מיוחד עם רב שבירך את המקום והתפלל להסתר כל קללה, במידה והיא רובצת על הבניין. מנהל לב-העיר בנחלאות פעל גם כן להסרת הלחש על בניין עייני לשיפור תדמיתו – ולשם כך גייס את הרב הספרדי הראשי לשעבר, מרדכי אליהו שיסיר את הקללה ויהפוך אותו ל"בניין מבורך". נראה כיום כי מגרעתו של הבניין היא לא בקללה שרבצה עליו כביכול, אלא באיכות הבנייה הירודה בתוכו ותחזוקתו הלא מספקת.

בין הבתים "המקוללים" בולט סיפורו של הבניין המפואר "אוריינט האוס". הבניין נבנה בסמטת אבו עוביידה 6, המתפלג מדרך שכם ליד "אמריקן קולוני". הבניין הסגור מאז 2001, היה בין השנים 1993 לשנת סגירתו – לסמל להיאחזות וללאומנות ערבית ומרכז לפעילות אשף. הדגל הפלסטיני התנוסס על חזיתו והוא פעל כ"משרד החוץ הפלסטיני" ודיפלומטים זרים נהגו לבקר בו. בקיץ 2001 בהוראתו של ראש הממשלה אריאל שרון , כוח משמר הגבול השתלט על המבנה, והחליף את הדגל הפלסטיני בדגל ישראל ומאז הבניין סגור בתוקף השר לביטחון פנים. ב-2015 אושרה בקשת בעלי "האוריינט האוס", משפחת חוסייני, להחזירו לייעודו כבעבר ולפתוח במקום מלון יוקרתי. תוכנית השימור אושרה, אך המלון עדיין לא פועל. בבניין המסוגר והנעול פועלת כיום רק לשכת אונר"א של האו"ם.

האוריינט האוס (צילום: אדם אקרמן)

הבניין נבחר ב-1897 לארח את קיסר גרמניה וילהלם השני ורעייתו אוגוסטה ויקטוריה, בהגיעם לסיור בארץ ב-1898. בטכס שנערך בווילה הגישה בתו בת ה-8 של איסמאעיל, ראודה, שי לקיסרית (שטיח רקום עם סמל תורכיה). למרבה הצער ביקור ממלכתי זה הסתיים בטרגדיה קשה עבור משפחת אל-חוסיני. באותו הלילה עלתה הילדה לגג הבניין, לחזות בהכנות להדלקת מנורות שמן לכבוד הקיסר. אש מאחת המנורות אחזה בשמלתה. היא נכוותה בצורה אנושה ולא ניתן היה להציל את חייה. איסמאעיל שהוזהר לפני הטקס מ"עין הרע" – שהיא אם הקינאה – שעלולה לגרור מזל רע למגישה, דחה בזלזול אמונה זו. הוא אמר למתאבלים "לעולם אל תאמרו עוד שאין "עין הרע", עכשיו אני יודע שיש".

הבניין סגור מסיבות פוליטיות – והפלסטינאים מקווים שיחזור לשמש אותם – אך אינו נחשב למקולל.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".