הפינה ההיסטורית: המוזיאון הירושלמי המנציח את אחד האירועים הקשים בתולדות המדינה

ברחוב שערי צדק 5, בסמוך לרחוב אגריפס ולכיכר גוש קטיף שהקימה עיריית ירושלים, הוקם לפני 17 שנים מוזיאון חבוי וצנוע, שהנכנסים בשעריו אינם מעלים בדעתם את החוויה המטלטלת שהם צפויים לעבור.

מוזיאון גוש קטיף הוקם בשנת 2008, כשלוש שנים לאחר יישום תוכנית ההתנתקות. הריסת 21 יישובי גוש קטיף ופינוים של 8,600 תושבים היווה נקודת שבר ומשבר בחברה הישראלית. לאחר 35 שנות התיישבות של הגוש ששכן בדרום עזה, שנקרא על שם היישוב הראשון שהוקם בו (קטיף) – גיבש ראש הממשלה באותם ימים אריאל שרון תוכנית מדינית שכונתה לימים "תוכנית ההתנתקות".

היה זה מהלך חד צדדי של פינוי רצועת עזה – אזרחי וצבאי – שכלל את הורדתם של יישובי חבל קטיף ועוד ארבעה יישובים נוספים בצפון שומרון. בשלהי שנת 2003 בכנס הרצליה הצהיר שרון כי "יש לנו הזדמנות לפריצת דרך היסטורית עם הפלסטינים – על ידי התנתקות חד צדדית מעזה. תוכנית ההתנתקות נועדה להעניק מקסימום ביטחון וליצור מינימום חיכוך בין הישראלים לפלסטינים".

מפת גוש קטיף (צילום: אדם אקרמן)

היה זה לאחר האכזבה מהסכמי אוסלו, לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, עם ירי בלתי פוסק של מרגמות וקסאמים על יישובי גוש קטיף ואבדות יום-יומיות של חיילים ואזרחים. שרון הוסיף כי הבין שהמשך השהייה בעזה מנוגד לאינטרסים של ישראל. תוך פחות משנתיים, חרף שהפסיד במשאל שערך בין חברי תנועת הליכוד, ולמרות המאבק העז שניהלו אנשי הגוש – שרון הצליח להעביר החלטה היסטורית בכנסת למהלך הריסת יישובי הגוש ונסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה.

תהליך הפינוי הכואב החל במוצאי תשעה באב (15 באוגוסט 2005) והושלם במהירות תוך שמונה ימים. ככלל, הפינוי עבר ללא אלימות קשה וללא קורבנות בנפש, כאשר התושבים מוחים על הפינוי בהתנגדות פאסיבית. הדבר התבטא בסירוב להתפנות מרצון ובמחזות קורעי לב של כאב, צער ובכי. גוש קטיף נהרס, היו תושבים שבמו ידיהם שרפו את בתיהם, ילדים ונוער היו בטראומה, וגם החיילים והחיילות, השוטרים והשוטרות – מחו דמעה וכאבו עם המפונים את כאבם.

מוזיאון גוש קטיף (צילום: אדם אקרמן)

המוזיאון שנפתח בירושלים 3 שנים מאוחר יותר, ב-י' באב תשס"ח – 25 באוגוסט 2008, מהווה ביטוי לזעקתם של המפונים, וכל עובדיו כולל המנהל שלמה וסרטייל הם ממפוני הגוש. עובדה זו כבר הופכת את המוזיאון לדבר חי ומוחשי ולזעקה אילמת המביאה תיעוד רב בצילומים, בסרטונים ובספריה עשירה המכילה אלבומים, ספרי זיכרונות וגם את קלסרי הפרוטוקולים המתעדים את התקופה שקדמה לפינוי ותיעוד מימי השבר הקשים. תוצאות הפינוי מתועדים גם בקטעי עיתונות, ומאפשרים מעקב אחר קשיי השיקום של אלפי המפונים מאז ועד היום. במקום ישנו ציר היסטורי על קירות חדר הכניסה – מלווה במפות, צילומים ותעודות – הסוקר את ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בעזה בימי הביניים וההתייחסות במקרא לעזה, ועד הקמת יישובי גוש קטיף לאחר מלחמת ששת הימים.

המפתיע הוא שלמרות שעברו 20 שנה לפנוי וחרף האסון הנוראי של אירועי ה-7 באוקטובר 2023 – לא נשכח "הגירוש" שנכפה על ידי המדינה (כדברי המוטו שיצרו המפונים "יהודי לא מגרש יהודי"). מבקרים רבים מילאו החודש את המוזיאון, ברובם דתיים, אך גם חילוניים – חלקם עם ילדיהם – ושוטטו בין מוצגיו הרבים וחזו בסרטונים ובצילומים שהנציחו את יופיו של הגוש טרם הפינוי. ביישובי עזה התקיימה חקלאות ענפה שהקיפה 450 נחלות חקלאיות. המתיישבים ראו עצמם כחלוצים וגם כממלאים שירות ביטחוני חשוב. הם עיבדו כ-4500 דונם חממות לגידול ירקות, תבלינים ופרחים בטכנולוגיה גבוהה, שעיקר תוצרתה היה לייצוא.

עצים שנעקרו מגוש קטיף ונלקחו על ידי המתיישבים (צילום: אדם אקרמן)

בעשור הראשון למוזיאון ביקרו הו כרבע מיליון אנשים, ובעשור השני – עם שנות מגפת הקורונה ומלחמה – כמאה אלף נוספים. שוחחתי עם המנהל ר' שלמה וסרטייל, שהגיע לגוש בשנת 1976 והיה ממקימי היישוב גני טל. הוא מספר כי מרבית אדמות הגוש היו דיונות נרחבות, ללא עץ וללא עלה צומח, וגם חי לא היה בנמצא – ונראה כמקום שומם – מימי בראשית. ר' וסרטייל התבסס בגני-טל והתגורר במקום עד הפינוי, והיה לו עסק מצליח לגידול ויצוא שתילי גרניום למספר ארצות. במשתלה היו כמיליון עציצים. הפינוי קבר את הכל – מפעל חיים ותעשיות שלמות אבדו. "המוזיאון מנחיל למבקרים את מורשת גוש קטיף ומספר מה עברנו – ואסור שהאירוע יחזור – המקום פועל למניעת הגירוש הבא", מסכם וסרטייל.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ביומן המבקרים עב הכרס ניתן לקרוא את תגובותיהם של אישים מכל הקשת הפוליטית, ביניהם משה (בוגי) יעלון, שהיה אז בתפקיד בכיר באמ"ן (התנגד לפינוי), ראובן ריבלין (בהיותו יו"ר הכנסת), גדעון סער (כשר החינוך), דני אילון (שגריר ישראל בארה"ב), עמרם מצנע, צחי הנגבי, יעקב אחי מאיר, אילן גילון, עוזי דיין ואחרים. ישנם ידוענים נוספים המגיעים, כמו גם חיילים המגיעים לבקש סליחה ומחילה. בולטים הדברים שרשם מאיר בן-ישי שהיה סגן מפקד מבצע הפינוי, שהגיע לבקש סליחה מהמגורשים. הוא כתב ביומן, כי בכל פעם בעלותו לקבר אביו הוא בוכה על חלקו באירוע, ושר את השירים ששמע בימי הפנוי.

נציין כי המתיישבים האמינו עד הרגע האחרון שתבוטל גזרת הפינוי. מפגני המחאה בהם השתתפו עשרות אלפים מתומכיהם לבושים בחולצות כתומות, ייזכרו בזכות השרשרת האנושית בת כ-150 אלף איש, שהחלה במחסום ארז והגיעה עד הכותל המערבי. הצבע הכתום שאפיין את המחאה של אנשי הגוש ותומכיהם, מקורו בסמל הכתום של המועצה האזורית חוף עזה.

הספריה עם הפרוטוקולים המתעדים את פינוי גוש קטיף (צילום: אדם אקרמן)

המפונים נאלצו להתחיל חייהם מחדש בקשיים רבים, וזאת על אף ההבטחה הממשלתית שקיבלו כי "יש פתרון לכל מתיישב". חרף החוק שחוקק "פינוי-פיצוי", נתקלו מרבית המפונים בסרבול בירוקרטי רב, בחוסר רגישות ונאלצו לחיות במבנים ארעיים שנים ארוכות – עד שנבנו עבורם בתי קבע. כ-30 אחוז מהם ירדו ברמתם הכלכלית וקרוב ל-40 אחוז מהם ירדו בחוסן הפסיכולוגי שלהם. המשבר שעברו ניכר עד היום בתחומים הקשורים לביתם, למעמדם החברתי-כלכלי ולמשמעות חייהם ואמונותיהם.

אצל חלק מהמפונים, בעיקר בני נוער, נתגלו תסמונות פוסט-טראומתיות. התמונות של המוני העזתים המשתוללים בשטחים המעובדים והפורחים שעזבו פוגעים במערכת ההשקיה ובטפטפות, עוסקים בביזה ומעלים באש את בתי הכנסת שנותרו ביישובים לא מרפים מהמפונים וילדיהם.

השנה, במלאות 20 שנה להתנתקות, הופק סרטה של הבמאית איילת הלר "אנחנו אנשי גוש קטיף", שמתעד את הזעזוע החברתי והרגשי שפקד את המפונים ומבליט את הכעס העמוק שנותר בחלק מהם על המדינה. התסריטאית הירושלמית חוה דיבון יצרה סדרה על הפינוי – "ההתנתקות", שתעלה החל מהשבוע לשידור בערוץ כאן 11, וכבר מקטעי הפרומו שהוצגו ניתן לראות שהתיעוד יהיה מאוד דרמטי ויעורר את הזיכרונות הקשים מהקיץ של אוגוסט 2005.

בול גוש קטיף (צילום: אדם אקרמן)

חמישה חודשים לאחר ההתנתקות, התקיימו בחירות בעזה. החמאס, כידוע, זכה בניצחון מוחץ על הרשות הפלסטינית. כל הפרשנים היו תמימי דעה כי ההתנתקות תרמה מאד להישג של החמאס. התעמולה של החמאס הציגה את נסיגת ישראל מרצועת עזה, כהישג לדרכו התקיפה והאלימה, וסירובו ליישב את הסכסוך עם ישראל ולהכיר בה. נפלה לתהום אמונתו של אריק שרון כי ההתנתקות תעודד יוזמה חיובית מצד הפלסטינים, שיראו בכך הושטת יד לשלום. עלייתו לשלטון של החמאס וכישלון ציפיותיו של שרון, הגבירה במתנחלים את תחושת האכזבה והבנתם כי הפינוי היה קורבן שווא. הציפיות של ישראל מהנסיגה התבררו כמוגזמות. בדיעבד, דומה כי ההתנתקות היתה לאירוע חסר השפעה על העימות הישראלי-פלסטינאי.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".