הפינה ההיסטורית: "הזיוף" שהסעיר את עולם הארכיאולוגיה

"פרשת שפירא" קשורה בשמו של מוזס וילהלם שפירא, יהודי מומר, אספן וסוחר עתיקות ירושלמי – שבשנת 1883 הכריז כי בידיו 15 קטעי כתב יד מספר דברים המקורי, שרכש מבדואים. שפירא שילם להם סכום פעוט עבור הגווילים שהם מצאו בכד חרס חתום, במערה בצוק שבמעלה נחל ארנון (בהרי מואב – בעברו המזרחי של ים המלח). כאשר בדק את הגווילים הכתובים בכתב העברי הקדום, נדהם להיווכח כי אלו קטעים מספר דברים המתוארכים למאה ה-7 לפנה"ס ומהווים את הגרסה הקדומה ביותר של ספר זה. בטקסט היו שינויי נוסח, מאלו המובאים בספר דברים המסורתי, הנקרא גם משנה תורה. הטקסט אינו מזכיר את מות משה בארץ מואב המובא בסיומו של ספר דברים. שפירא הגיע למסקנה כי נזדמן לידו כתב היד המקורי – העתיק ביותר מספרי התורה, אולי העותק המקורי של משה (בן עמרם) – כי הרי אדם אינו יכול לתאר את מותו.

התגלית עוררה סערה ברחבי העולם ושפירא הציג את הכתבים למוזיאון הבריטי תמורת מיליון ליש"ט. שנים מהקטעים הוצגו בתערוכה החל מאוגוסט 1883 – ואלפים באו לחזות בהם, כולל ראש ממשלת אנגליה ויליאם גלדסטון, חוקרי מקרא מצרפת וגרמניה הגיעו ללונדון ללמוד אודות המגילה, שנכתבה על קלף עור גמיש וקדום. בתקופה זו היתה תחרות בין המדינות בעולם המערבי, ברצון לגלות כתבים קדומים המוכיחים את אמיתותם של כתבי הקודש. שפירא היה קרוב לקבלת מיליון ליש"ט מאוצרה של המלכה ויקטוריה, ולהיות אמיד מאוד ולסוחר עתיקות מהמפורסמים בעולם.

קטע מספר דברים שהגיש שפירא למוזיאון הבריטי (צילום: מתוך ויקיפדיה)

ברם, בשיא הסערה הבינלאומית ועל סף חתימת העסקה, הגיע למוזיאון אויבו המושבע של שפירא, הארכיאולוג הצרפתי שארל קלרמן-גנו ולאחר הצצה חפוזה בשנים מהקטעים, נחפז להכריז כי מדובר בזיוף וכי הרצועות נגזרו מספר תורה עתיק. הכרזתו הפסקנית העלתה את עוצמת הספקות, שגם כך נקרו בראשי חוקרים מכובדים: כיצד ייתכן כי מגילה כתובה על גבי עור אורגני, תישאר קבורה אלפי שנים במערה טחובה ולא תירקב?

כאשר שפירא הציג את כתב היד לפני כ-145 שנה, חקר המקרא המודרני היה אך בראשיתו, מגילות ים המלח שהתגלו ברובן החל משנת 1947 במערות קומראן – כ-65 שנה לאחר תגליתו של שפירא – הוכיחו את יכולות הישמרותן של יריעות עור בכדים חתומים במערות שמי גשמים ושיטפונות לא חלחלו אליהן. עבור מרבית החוקרים בשלהי המאה ה-19, גילוי קלף מקראי, המתוארך לתקופה שקדמה ליצירת התנ"ך, היה בלתי סביר. לפסיקתו של קלרמן-גנו הצטרף המומחה הראשי של המוזיאון הבריטי, היהודי המומר דיוויד גינסבורג, שעמד בראש ועדת מומחים לנושא, וקבע כי הטקסט הוא מזויף ושפירא הוא נוכל. תרמה להחלטה זו בעיית מהימנותו של שפירא, אשר עשר שנים קודם לכן ב-1873, הסתבך בפרשת צלמיות וחרסי מואב, שמכר למוזיאון הלאומי בברלין. קלרמון-גנו הצליח לגלות שהן עבודת זיוף של קדר ערבי ירושלמי.

מוזס וילהלם שפירא (צילום: מתוך ויקיפדיה)

האם שפירא ידע על הזיוף הזה או הוטעה על ידי עוזרו סלים אל-חורי, שסיפר לו, כי בדואים מאזור מזרח לים המלח מצאו בור עם אוצר של פסלי "תרבות מואב"? סלים הוביל אותו לאזור והחל לחפור בבור בו היו טמונים פסלונים וכלי חרס "מואביים" – ולפתע הגיעו בדואים שסייעו להם בהעלאת הפריטים. היה זה מספר שנים לאחר שבשנת 1868 התגלתה מצבת מישע בעיר דיבון, בירת מואב המקראית, שעוררה עניין רב בעולם הארכיאולוגיה. היתה זו הכתובת החוץ-מקראית הראשונה שאימתה את אחד מסיפורי המקרא. נמצא בה סיפור הכנעתה של מואב על ידי עמרי מלך ישראל והתקוממות מישע מלך מואב נגדו.

קלרמון-גנו, שחקר את המצבה, הצליח לרוכשה ולהעבירה לצרפת והיא ניצבת עד היום במוזיאון הלובר. שפירא, שהתרגש בראותו שבידיו אוצר מואבי עתיק, שילם לבדואים סכום סמלי והעניק לסלים מענק מיוחד. הוא העביר את ה"מטמון" שכלל עשרות רבות של פריטים, לחנותו בעיר העתיקה לממכר עתיקות. שפירא הצליח למכור את מרבית האוסף למוזיאון הלאומי בברלין, שרצה שגם ברשותו יהיו פריטים שווי ערך למצבת מישע – ורכש אותם משפירא בעזרת תרומה שנתן קיסר גרמניה. המוזיאון בברלין לא ידע שפריטים אלו בניגוד למצבת מישע מזויפים. קלרמון-גנו שביקר בבית המלאכה של שפירא בעת העדרו הצליח לדובב בדמי שוחד את סלים, שהודה כי הפריטים המואביים יוצרו בירושלים וכי הוא הטמין אותם בבור בערבות מואב.

צלמיות מואב בבית אנה טיכו (צילום: אדם אקרמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

מוזס שפירא קיבל עבור ה"פסלים המואביים" סכום נכבד מהמוזיאון הגרמני ורכש בו את אחד הבתים היפים בירושלים "טירת האגה ראשיד", שהפך לימים לביתו ומרפאתו של רופא העיניים אברהם טיכו ואשתו הציירת אנה. קלרמון-גנו סיפר לראשי המוזיאון בברלין על התרמית של זיוף פרטי "תרבות מואב" שרכשו, וכי גילה את בית המלאכה בו הם נעשו בירושלים. כעסם על שפירא היה עצום, וכאשר נודע להם שהוא עומד למכור למוזיאון בלונדון כתב יד, שלטענתו הוא ספר דברים המקורי, הצטרפו לגל האשמות נגדו שהוא רמאי.

נציין כי השנה, בינואר 2025, פרופ' יובל גורן מאוניברסיטת בן גוריון הוכיח סופית כי אוסף הכדים והפסלונים היה זיוף מגושם ביותר. הוא ביצע בדיקה פולשנית ב-17 כלי חרס מ"תרבות מואב" והסתבר כי כולם בעלי מרכיבים דומים ויוצרו באותו בית מלאכה בשלהי המאה ה-19 באזור ירושלים.

הסערה סביב תגליתו של שפירא, שהיו בה גם נימה אנטישמית שבאה לידי ביטוי בקריקטורות בעיתונות הבריטית, והצטרפות משלחות ארכיאולוגיות שהגיעו מברלין ומפריז למקהלה הקולנית בגנותו של סוחר העתיקות מירושלים, פעלו להחלטה לביטול העסקה.

החנות ברובע הנוצרי שהיתה בבעלות שפירא (צילום: אדם אקרמן)

שפירא המבויש והמאוכזב מההחלטה לפסול את הקטעים שעמדו להביא לו תהילת עולם, עזב את לונדון, נדד להולנד ובמרץ 1884 התאבד במלון ברוטרדם. חודשים ארוכים הוא המתין שהקטעים שהשאיר בידי גינסבורג, יבחנו מחדש, וייכתב לו שאינם מזויפים, אך לשוא – ואז החליט לשים קץ לחייו. ב-1885 המוזיאון הבריטי העביר את הקטעים למכירה פומבית לחברת סות'ביס והן נמכרו כזיוף, לסוחר עתיקות בשם ברנרד קוורריץ, בסכום של 10 ליש"ט. ב-1887 קוואריץ מכר אותן ב-25 ליש"ט לרופא בריטי בשם פיליפ מייסון. הרופא, שהיה גם אספן, הציג את הגווילים ב-1889 בפני קהל שהוזמן להרצאה בנושא "הזיוף של שפירא". לאחר פטירת מייסון ב-1903, אוספיו וספרייתו נמכרו במהלך השנים על ידי אלמנתו, ומגילות שפירא נעלמו ולא הוזכרו יותר.

מאז גילוי מגילות ים המלח, החלו לעלות קולות מדענים לבחון מחדש את פרשת מגילות שפירא. חוקרים מודרניים החלו לראות באובדן המגילה, את אחת ההחמצות הגדולות של הארכיאולוגיה ואיבוד נכס נדיר עבור האנושות. מאמרים וספרים מתפרסמים בנושא מאז 1956, כאשר לרשות החוקרים עומדים כעת כלים מדעיים שחסרו לפוסלי המגילה. בחרטה זו על אובדן נכס היסטורי לאנושות, החל מנהל אגף העתיקות הארכיאולוג פרופ' שמואל ייבין, שטען מ 1956 כי לאור גילוין של המגילות הגנוזות יש לבחון מחדש את מגילות שפירא.

למרבה הצער, בשל אובדן קטעי המגילות המקוריים קיים קושי לחרוץ דינם של הגווילים האלה בוודאות מוחלטת. נותרו רק העתקים שנעשו מן הקטעים של שפירא ותרשימי כתב היד. החוקר הישראלי ד"ר עידן דרשוביץ, עורר ב-2020 את הסערה מחדש, כאשר אחרי מחקר מקיף וכתיבת ספר ("התיקוף של משה"), מצא מגוון ראיות ארכיוניות, לשוניות וספרותיות התומכות בטענה שכתב היד שהציג שפירא היה אוטנטי עתיק. לדבריו של דרשוביץ, שלמד וכתב את עבודת הדוקטורט באוניברסיטה העברית, הכרת כתב היד של שפירא כזיוף, היתה לא רק טעות, אלא טרגדיה. היה בכך איבוד אפשרות חסרת תקדים לחקר מקורותיו של המקרא והדת המקראית. דרשוביץ איתר תעתיקים מפוזרים וקומץ רישומים של קטע אחד, וכאשר חיבר את כתב היד המקוטע, הבין שזה לא יכול היה להיות זיוף. הוא מצא מאפיינים רבים שתאמו תגליות על התפתחות התנ"ך, שחוקרים הגיעו אליהם רק אחרי גילויי מגילות ים המלח ושוכנע כי המסמך העתיק של שפירא, הוא "האב הקדמון" של ספר דברים – וכולל גם גרסה חלופית לעשרת הדיברות. בתוך אוסף מסמכיו של שפירא בספריית המדינה בברלין, דרשוביץ מצא שלושה גיליונות בכתב יד, המוכיחות כי שפירא ניסה בעצמו לפענח את הקטעים ורשם הרבה הערות.

הפינה – בית אנה טיכו (צילום: אדם אקרמן)

התאבדותו של שפירא הסבה בושת פנים רבה למשפחתו. אשתו רוזטה ושתי בנותיה, שחיו ברווחה בוילה "טירת האגה רשיד", מצאו את עצמן מנודות. רוזטה הצליחה למכור את אוספי המטבעות העתיקים וכתבי היד שהיו בחנותו של שפירא ברחוב הנוצרים (עד היום זו היא חנות לממכר מזכרות ברחוב הנוצרים 74 בעיר העתיקה). היא נטשה עם בנותיה את הבית המפואר, והן עקרו לגרמניה. הבת מרים השתכנה בפריז והיתה לסופרת ידועה בשם מרים הרי. בספרה "בת ירושלים הקטנה", היא מספרת על ילדותה בירושלים ועל אביה שהיה נערץ עליה. מרים מתארת עד כמה אביה היה מאושר כאשר הבחין כי קטעי המגילות שרכש מהבדואים, הם אוצר שלא יסולא בפז.

דמותו המרתקת של משה שפירא, היתה גם מושא לרומנים ביוגרפים כמו "כחרס הנשבר" של שולמית לפיד – וספרים תיעודיים כמו ה"סוחר המגילות" של יורם סבו.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".