ירושלים שנודעה ביופייה ובהיותה אחת הערים החשובות בעולם, הודות לבנייה של המלך הורדוס ובעיקר מבנה בית המקדש השני המונומנטלי שבנה, חרבה לאחר דיכוי המרד הגדול בשנת 70 על ידי הרומאים. המרד הנוסף שפרץ נגד רומא, שמנהיגו היה בר כוכבא (בין השנים 135-131), הסתיים בהרס כל הארץ. על חורבות ירושלים הוקמה עיר פגאנית, איליה קפיטולינה, ובה מקדש לכבוד האלה אפרודיטה על מקום גבעת הגולגלתא, שעליה נצלבו מורדים שהואשמו במרד נגד רומא (הידוע בהם היה ישוע הנוצרי). גבעת הגולגלתא ומערכת מערות הקבורה לצידה היו אז מחוץ לעיר, בתחומי מחצבה וגן הסמוך לה.
בשנת 324 הקיסר קונסטנטינוס איחד את האימפריה הרומית תחת שלטונו לאחר מלחמת אזרחים קשה, והכריז על הנצרות כדת רשמית במדינה. הוא החליט להחזיר לירושלים את קדושתה, לחשוף את המקום אשר נצלב ונקבר ישוע, ואשר בו, לפי המסורת הנוצרית גם קם לתחייה. קונסטנטינוס פנה למקריוס בישוף ירושלים, שבה חיה באותם ימים עדה נוצרית קטנה, לסייע לאימו הלנה שנשלחה לעיר לאיתור קברו של ישוע, שהיה מצוי מתחת למקדש הפגאני. לשם כך הוא ציווה להרוס את המקדש ולבנות על האתר כנסייה מפוארת, שתהלום את ירושלים כערש הבשורה שהביא ישוע לעולם – ותהווה מוקד משיכה לצליינים ועולי רגל נוצרים.
הלנה שהיתה אז בת יותר מ-70 שנה, הגיעה לירושלים כשהיא שוקקת מרץ נעורים ולהט נוצרי, והצטרפה למבצע ניתוץ המקדש, הסרת מרצפותיו ולחפירה למציאת המערה הריקה בה נקבר ישוע – ואבן הגולל שסגרה עליו. הצלחתה בסיוע מקריוס בגילוי הקבר נחשבת לפלאית. זאת כי חומות ירושלים הוחרבו בשנת 41 לספירה על ידי המלך אגריפס הראשון. מאז אתר הצליבה והקבורה הוכללו בתחומי העיר, וגם הסלע הטבעי של הגולגלתא נותר בשלמותו.
הקבר של ישוע בכנסיית הקבר (צילום: אדם אקרמן)
שיא הצלחתה של הלנה היה לפי המסורת בגילוי הצלב שעליו הוקיעו את ישוע. בקרבת מקום הקבר היא גילתה שלושה צלבי עץ ולוח עץ שעליו הכתובת "ישו מנצרת מלך היהודים", ואפילו נמצאו המסמרים ששימשו לצליבה. על מנת לזהות את הצלב האמיתי היא ומקריוס נשאו את קורות העץ למיטתה של אישה גוססת, וכאשר הוצב לידה הצלב, החולה פקחה לפתע את עיניה. הלנה שלחה לבנה קונסטנטינוס חלק מהצלב והמסמרים, והוא שוכנע לגשת מידית להקמת הכנסייה.
מלאכת הבנייה ארכה כעשר שנים, והכנסייה שהוקמה היתה למעשה בסיליקה אדירה וארוכה, והרבה יותר גדולה מכנסיית הקבר של ימינו. ממדיה היו 36X42 מטר, גובהה היה 22 מטר וחזיתה החיצונית נבנתה מאבני גזית, והפנים שלה צופה בדופן שיש עשיר גוונים. הכנסייה נחנכה בשנת 335 בטקס מרשים. הבסליקה כונתה "מרטיריון", שפירושה "עדות", ומקום גילויו של הצלב הקדוש, חדר הקבורה והמבואה אליו נקרא מעתה אדיקולה (היכלית). – סביב החדר הוקמה הרוטונדה – מבנה מעגלי שזכה לכינוי אנסטזיה (תחייה). מכלול הכנסייה התקבע תחת השם "כנסיית התחייה", כפי שקראו לה היוונים-אורתודוכסים, ואילו הקתולים-פרנצ'יסקנים קראו לה "כנסיית הקבר".
בוועידה האקומנית (של בישופים מכל העולם הנוצרי) השנייה שהתקיימה בעיר צור (הראשונה היתה בשנת 325 בניקיאה), בעיצומו של הכנס ציווה קונסטנטינוס על כל הנאספים לעלות לירושלים כדי להשתתף בטקס חנוכת כנסיית הקבר. לראשונה ירושלים היתה למרכז דתי, והעלתה את קרנו של הבישוף הירושלמי.
טקס 'האש הקדושה' בכנסיית הקבר (צילום: אורטל צבר)
נציין כי הלנה, שכונתה בצדק "הצליינית הראשונה", הקימה בירושלים עוד שתי כנסיות בהר הזיתים (מקום עלייתו של ישו השמיימה) והניחה את אבן הפינה למנזר המצלבה. היא קבעה שהמנזר נמצא על המקום שעליו גדל העץ שממנו הכינו את הצלב של ישוע. מפעלי בנייה אלו והפיכת כנסיית הקבר למקום המקודש ביותר לנוצרים בעולם, מימשו את חזונו של קונסטנטינוס להפוך את ירושלים למרכז צליינות ותרמו רבות להתפתחותה של העיר.
אדם אקרמן
רוצים להישאר מעודכנים?
במקביל לתהילתה של כנסיית הקבר, התפתחה בתקופה הביזנטית (מאות ה-7-4 לספירה) "דרך הייסורים" (ויאה דולורוזה) – הליכה ממקום משפטו של ישוע בפרטוריום (המקום בו דנו אותו למיתה) ועד למקום צליבתו בגולגלתא וקבורתו ב"קבר הקדוש". זוהי הדרך המקודשת ביותר לעולי הרגל הנוצרים בביקורם בארץ הקודש.
דרך הייסורים, שתחילתה כיום בבית הספר המוסלמי אל-עומריה וסיומה בכנסיית הקבר, כוללת 14 תחנות, שחמש מהן נמצאות בתוך הכנסייה עצמה. היא היתה לסמל ותחנותיה משוחזרות בכנסיות נוצריות ברחבי העולם, כביטוי להזדהות עם ישוע. הכנסייה הביזנטית של קונסטנטינוס עמדה על תילה עד שנת 614 כאשר ירושלים נכבשה בידי הפרסים שרצחו אלפי נוצרים, והרסו את מבני הדת הנוצרית ובהם כנסיית הקבר.
הפטריארך ועמו מאות שבויים הוגלו לפרס, והצלב שגילתה הלנה, נשלח לח'סורו השני מלך פרס. הקיסר הביזנטי הרקליוס לחם בפרסים ולאחר נצחונו החזיר את הצלב לירושלים. מיד הוחל בשיקום כנסיית הקבר בפיקוחו של הפטריארך מודסטוס.
בשנת 638 נכבשה ירושלים על ידי הצבאות הערבים ובראשם החליף עומר. הוא החליט שלא לפגוע בכנסייה. תחת השלטון הערבי זכו הנוצרים לתקופת שקט ארוכה. תקופת רגיעה זו נפסקה על ידי אירוע דרמטי: החליף הפאטימי ממצרים אל חאכם הקנאי ציווה להרוס את כנסיית הקבר ולסגור את יתר הכנסיות בירושלים ולהפכן למסגדים. הקיסר הביזנטי מונומכוס שיקם את הכנסייה בין השנים 1048-1042, לאחר הסכם בין הסולטן המוסלמי לקיסרית הביזנטית.
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים אחרי טבח נוראי בתושביה, והקימו את המבנה הנוכחי של כנסיית הקבר. הכנסייה הענקית בסגנון רומנסקי שילבה לראשונה את כל האתרים הקדושים תחת גג אחד – הגולגלתא, הרוטונדה והקאפלות הרבות. בכנסייה החדשה הוקם אולם גדול ממדים (קתוליקון) עבור העדה היוונית-אורתודוקסית, ובמרכזה הוצב גביע אבן גדול המציין את טבור העולם. הכנסייה נבנתה משך 50 שנה ונחנכה בשנת 1149 – שנת היובל לכניסתם של הצלבנים לעיר. היא הייתה לכנסייתם של מלכי ירושלים הצלבנים, שאף בחרו להיקבר בה.
צלאח א-דין האיובי, שכבש את העיר בשנת 1187, החליט לאמץ את הגישה המאופקת של החליף עומר, ומלבד ניתוץ מגדל הפעמונים שהיה ממערב לכנסיית הקבר ואיסור הפעלת הפעמונים בכל הכנסיות בעיר, העביר את השליטה על המבנה המקודש לידי היוונים-אורתודוקסים.
התקופה הממלוכית (1517-1267) והטורקית (1917-1517) התאפיינו בסימן תהליך הדרגתי של שקיעת ירושלים והזנחתה. בכנסיית הקבר נשמרו זכויות העדות השונות על בסיס אישורים שנתנו תמורת תשלומי שוחד ולחצים פוליטיים ואינטרסים שלטוניים וחוזקם של המדינות שעמדו מאחורי העדות המתחרות במתחם הקדוש. המאבק בין העדות העיקריות שחלקו את השליטה באזורים המורכבים בכנסיית הקבר הלך וגבר. בשנת 1852 פרסם הסולטן התורכי פירמן צו המקפיא את הסטטוס קוו בכנסיית הקבר. הצו אישר למעשה את חזקת היוונים-אורתודוקסים על מרבית שטחה של כנסיית הקבר, תוך שמירת זכויותיהם של העדות האחרות, והובטח שכל האתרים החשובים יישארו במרחב משותף. הסדר זה נשמר על ידי הבריטים בתקופת המנדט (1948-1917) ועל ידי הירדנים (1967-1948), ונשאר בתוקף גם תחת מדינת ישראל. לכנסייה שער כניסה מרכזי אחד _ שאר השערים נאטמו בתקופה המוסלמית) והמפתחות לפתיחת הכנסייה מופקדים עד היום בידי שתי משפחות נכבדים ערביות (נוסייבה וג'ידה).
השליטה בכנסייה נחלקת בין שלוש העדות העיקריות: הקתולית, הארמנית והיוונית-אורתודוקסית. העדות המשניות הן הקופטית, הסורית והאתיופית, אשר בשל חולשתה נמצאת כיום על גג הכנסייה בכוכים רעועים. המריבות ומאבקי הכוח בין שלוש העדות העיקריות באו לידי ביטוי בחגים וגם בעת אסונות טבע. כך כאשר פרצה בשנת 1808 שריפה שאיימה בהרס על מבנה הכנסייה כולו היו חילופי האשמות קשות באשר לאשמים לפרוץ האש, ולאופן השיפוץ, עובדה שגרמה לעיכוב רב בתחילת עבודות השיקום.
בשנת 1927 פקדה רעידת אדמה עוצמתית את ירושלים, הכנסייה נפגעה קשות והיתה סכנה להתמוטטות הרוטונדה והקבר. למרות המצב, היה קושי בהשגת הסכמת כל העדות לביצוע עבודות חיזוק היסודות. הרשויות הבריטים הניחו לבסוף תומכות פלדה סביב מבנה הכנסייה, וחלל הרוטונדה. פיגומים אלו נותרו עשרות שנים בתוך המבנה.
בשנת 2009 שופצו לבסוף השירותים שנבנו 122 שנה קודם, וזאת בשל ריב בחלוקת ההוצאה הכספית הכרוכה בכך. בשנת 1958, תחת השלטון הירדני, הוקם לבסוף גוף משותף לשלוש העדות העיקריות לשיקום הכנסייה ולשיפוצה. עבודות אלו נמשכו תחת השלטון הישראלי, ורק בשנת 1997 נחנכה הכיפה החדשה סביב הרוטונדה, שאור חודר דרכה, וזאת לאחר משא ומתן ממושך לגבי אופייה ועיצובה. האווירה הטעונה נמשכת עד היום, ולא פעם תגרות פורצות בין כמרים. המתיחות בין הזרמים מתלבה בדרך כלל בחג הפסחא, בשעת טקס האש הקדושה של העדות המזרחיות.
יחד עם זאת, עם כל מחלוקות היוקרה הקשוחות, ישנן הסכמות בין הזרמים המתחרים על שטחים והשפעה במקום. הכנסייה פועלת ברצף משנת 326 עד ימינו. זאת למרות שהיא נחרבה חמש פעמים בהיסטוריה, ושש פעמים פקדו אותה רעידות אדמה.
ביקור בכנסיית הקבר, המלאה בסיפורי היסטוריה ומסורות מורכבים ופריטים ארכיטקטוניים מכל התקופות, ובאיורי גרפיטי של צלבים שחרטו על הקירות אלפי המאמינים שביקרו בה משך הדורות, היא חוויה בלתי נשכחת עבור הצליינים כבר 1,700 שנה.
הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים"ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
תגובות