הפינה ההיסטורית: המלכה שהותירה חותם בל יימחה בירושלים

ממלכת הצלבנים, שבירתה ירושלים, התקיימה משנת 1099 ועד 1187 ובין השנים 1229–1244 (ממלכת הצלבנים שבירתה עכו התקיימה עד 1291). הממלכה הירושלמית הגיעה לשיא פריחתה בימי המלכה מליסנדה. מימי שלטונה של שלומציון המלכה החשמונאית, אלמנתו של אלכסנדר ינאי, לא אירע שאישה תגיע למעמד כה רם. שתיהן היו מלכות אהובות על העם והממסד הדתי, אך נאלצו להיאבק על מעמדן ולהתנסות במרידת בניהן שחתרו תחתיהן. במקרה של שלומציון היה זה הבן אריסטובולוס, שמרד בה בחייה על ערש דווי, והכריז על עצמו כמלך, דחק את רגלי הורקנוס אחיו הבכור – וגרם למלחמת אזרחים שחיתותה הביאה להתערבות רומא ואובדן הריבונות. במקרה של מליסנדה, בלדווין השלישי מרד באמו בהגיעו לבגרות, וזאת בעודה בשלטון. הוא דרש את זכויות המלך הבלעדיות ואת הדחתה. מעשה זה היה הצעד הראשון לקראת החלשתה של ממלכת הצלבנים. שתי הנשים משלו כעשר שנים, שלומציון (67-76 לפנה"ס) ומליסנדה (1143–1153 לספירה). למרות שבלעדיהן עברו כאלף שנה, לא היה שינוי בתפיסה, כי האישה נחשבת נחותה לא רק בהשוואה לבעלה, אלא גם לעומת אחיה ובניה. שתיהן הביאו את מדינותיהן לשגשוג כלכלי, נמנעו ממלחמות הרפתקניות והוכיחו כי אישה מסוגלת לנהל מדינה ולעמוד בלחצים לא קלים מבית ומחוץ. מליסנדה, שנקלעה פעמים למאבקי כוח על השלטון, הפגינה שילוב של רוך ועוצמה – ושרדה את התקופה תחתיה.

שתי המלכות הונצחו בשמותיהן ברחובות ירושלים בני-ימינו. אולם, שמו של רחוב מליסנדה הוסב בסוף שנות ה-50 לרחוב הלני המלכה. הוועדה העירונית לשמות, שביקשה להעניק שמות עבריים לרחובות, העדיפה מלכה שהתגיירה, והגיעה יחד עם שני בניה לארץ, בשלהי ימי בית שני (אחד מהם, מונבז, מונצח ברחוב סמוך), על פני מלכה נוצרית.

קברה של מליסנדה בכנסיית מרים (צילום: אדם אקרמן)

מליסנדה הוכתרה למלכה של "ממלכת ירושלים הצלבנית" (היישויות היחידה שנקראה אי פעם על שם ירושלים), שלוש פעמים. פעם ראשונה עם אביה בלדווין השני ב-1129 (כבת בכורה מתוך ארבע בנותיו, שהועדו להיות יורשותיו), פעם שנייה ב-1131 עם בעלה פולק מאנז'ו (כשלטים משותפים), ופעם שלישית ב-1143 עם בנה בלדווין השלישי. מליסנדה (1105–1161) הייתה בתה של מורפיה, נסיכה ארמנית מאורפה (אחת משלוש הנסיכויות שהקימו הצלבנים במזרח יחד עם אנטיוכיה וטריפולי). בימי אביה בלדווין השני הגיעה ממלכת ירושלים לשיא התפשטותה, מבירות בצפון ועד אשקלון בדרום. בלדווין הראשון קיבל את התואר "מלך ירושלים" ויחד עם אחיו, גוטפריד מבויון, היו מבוני העיר ב-1099. גוטפריד היה השליט הראשון של ירושלים, אך תוארו היה רק "מגן הקבר הקדוש" – הכוונה לכנסיית הקבר, שהוחרבה בשנת 1009 בידי החליף המצרי אל-חאכים, והייתה אחד הגורמים למסע הצלב הראשון.

למרות שנקבע כי מליסנדה תהיה שותפה מלאה לשלטון, מיד לאחר מות אביה החל בעלה פולק לנשל אותה מרוב סמכויותיה. הוא לא הסתפק בכך שפיקד על הצבא ובנה שורת מבצרים בגבול הדרום, ביניהם בלנואר (כוכב הירדן), אלא רצה לצמצם את פעילות אשתו גם בתחום ניהול ענייני הפנים. לטובתה יצא קרוב משפחתה, הרוזן איג ד' פואיזה, מושל יפו וממקורבי ירושלים. פולק האשים את אשתו בניהול רומן עם איג, וכתוצאה מכך צמח מאחורי הקלעים ניסיון התנקשות מסתורי ברוזן בעת ביקור בירושלים. מליסנדה, אף כי נראתה דקת גזרה וביישנית, ניחנה בעקשנות ובעוצמת רוח; בעזרת הכנסייה וראשי מעמד האצולה, נאבקה בבעלה ובמהרה מצא בעלה כי היא הייתה חזקה ממנו. השפעתו של פולק הלכה ודעכה – והוא נאלץ להתפייס עמה ולהחזיר לה את ניהול ענייני הפנים. מותו הפתאומי, בתאונת ציד ב-1143, איפשר לה להיות שליטה יחידה ועוצרת הממלכה בשל היות בנה, בלדווין השלישי, קטין. היא ניהלה שלטון יעיל ועשתה רבות לפיתוח ירושלים, על 30 אלף תושביה, למרכז תוסס ומקור משיכה לעולי רגל.

כריכת השנהב המקורית של "ספר התפילות של המלכה מליסנדה". מתוך התערוכה (צילום: אדם אקרמן)

מליסנדה פעלה לבניית כנסיות ומנזרים, בתי הארחה לעולי רגל, ריצוף ושיפוץ רחובות. בעיקר עשתה לפיתוח וקירוי השווקים. בתקופתה קורו חלקים מן הקרדו הרומי ובתוכו נבנו מבני חנויות רבים, המהווים את בסיס עיצוב שוקי העיר העתיקה של ימינו: שוק הקצבים, הבשמים והצורפים, שוקי העופות, הדגים והתבלינים. בנוסף מליסנדה הקימה את שוק "הבישול הרע" (Malcuisinat) עם מסעדות זולות ודוכנים לבישול עבור עולי הרגל, שנדפו מהם ריחות חריפים. לעומתו בלט באיכותו "השוק המכוסה", שהיו בו ביצים וגבינות, בדים, חלפנים וירקות. מליסנדה פיקחה אישית על בנייתם של השווקים.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

סמוך לשער האריות נבנתה, ביוזמתה של מליסנדה, כנסיית סנטה אנה, גדולת המבנים הבנויה בסגנון קלאסי המלווה את המושג הארכיטקטוני. עד היום היא אחת הדוגמאות היפות של מבנה בסגנון הרומנסקי, שהשתמר בשלמותו. כמו כן מיוחסת לה בנייתו של מנזר לזרוס בבית עניה (אל-עזריה). בתמיכתה של המלכה, חנכה העדה הארמנית תקופת פריחה; הרבע הארמני התפתח ובגבעתו נבנו הכנסייה והקתדרלה המפוארת – סנט ג'יימס (יעקב הקדוש). ב-15 ביולי 1149 חגגה מליסנדה עם בנה את חנוכת כנסיית הקבר המחודשת, ביום שציין את שנת ה-50 לכיבושה של ירושלים בידי הצלבנים. קיומו של טקס רב-רושם זה היה עבורה מעמד השיא של מלכותה. היא תרמה כספים רבים לעבודות הפיסול מעל לשערי הכנסייה, ובהם זוג משקופי התבליטים, הנחשבים לשיא האמנות הרומנסקית בארץ (עיטורים אלו מופקדים כיום במוזיאון רוקפלר).

באפיק נחל קדרון בגבול עמק יהושפט, מחוץ לחומות העיר, שיפצה ומילטה מליסנדה את "כנסיית קבר מרים", שנבנתה בתקופה הביזנטית לפי המסורת הנוצרית על מקום קבורתה של מרים אמו של ישו. למרות שמדובר במבנה תת-קרקעי, שהציף תרחיש של מקלט נמוך וצר, זכתה מליסנדה להקמת מעבר מורכב ומפואר מתחת לנתיב, המורכב מ-48 המדרגות היורדות לקבר החצוב שמתחתיו. מעל למקום הכניסה עוצב משקוף מעוטר וכותרות קורינתיות. מצד ימין לגרם המדרגות (במדרגה ה-18), נחצבה קפלת תפילה עם קבר, לזכר הוריה של מרים, יהויכין וחנה. בסוף ימיה נקברה המלכה מליסנדה עצמה בסמוך, בתוך כוך חצוב מצד שמאל של המדרגות, שקודם לכן נטמנה בו אמה, הנסיכה מורפיה.

טכס הנישואין של מליסנדה (צילום: מתוך ויקיפדיה)

מליסנדה, שהתחנכה על ברכי המסורת המזרחית כנסיכה ארמנית, צידדה בשילוב והשפעות מזרחיות ומערביות בכל מפעלי הבנייה שיזמה. פעולותיה תרמו רבות לממלכה ולשיקום יופייה של ירושלים. הן הקנו לה את התואר "פטרונית האמנות הצלבנית", ושמה נחקק ביצירה המיניאטורית "ספר התהילים של המלכה מליסנדה", עם כריכת שנהב מגולפת ומשובצת באבני חן, המשלבת מוטיבים ארמניים וסוריים עם מרכיבים ביזנטיים ומוסלמיים.

לא ניתן למליסנדה לסיים כהונתה בשלווה. בנה בלדווין השלישי, בהגיעו לבגרות בגיל 19, שימש כמושל בצפון הארץ. בשובו לירושלים בשנת 1152, בגיל 22, הוא תבע את המלוכה הבלעדית. מריבה קשה פרצה בין הבן למליסנדה, שרצתה להמשיך בתפקידה כשליטה של הממלכה. בלדווין צעד לכנסיית הקבר והמליך את עצמו למלך, תוך שהוא מניח את הכתר על ראשו. התחוללה מלחמת אזרחים ומליסנדה ביצרה את עצמה עם שומריה בארמון המלכות (שהיה סמוך למגדל דוד). בלדווין צר על המצודה מספר ימים והמטיר עליה חצים ואבני בליסטראות. הפטריארך וראשי האצולה מצאו פתרון: בלדווין ישלוט בצפון הארץ ומליסנדה בירושלים ובדרום. אולם מליסנדה החליטה לחתור לנגד, נסוגה מירושלים, אך לבסוף נפתר המשבר והיא חזרה לעיר ומשלה לצד בנה שנה נוספת.

מליסנדה המלכה שריון שריון וקסדה של לוחם צלבני. מתוך התערוכה במוזיאון (צילום: אדם אקרמן)

ויליאם מצור, גדול ההיסטוריונים של תקופת הצלבנים, סיכם את פועלה של מליסנדה במילים: "היא הייתה אישה נבונה, בהיותה בעלת ניסיון כמעט בכל ענייני המדינה. היא התגברה על המכשול של היותה אישה ולקחה אחריות על תחומים חשובים ביותר". התיאולוג ואיש הרוח מהמאה ה-12, ברנאר מקלרבו, כתב למלכה – כאשר הייתה בשיא מעמדה כשליטת המדינה: "עיני כולם נשואות אלייך, ואת לבדך נושאת בעול הממלכה כולה – תחזקנה ידייך למען יראו הכל את הגבר שבאשה – ומלאי את הנדרש בעצה ובתבונה, פעלי תמיד בשיקול דעת ובמידה, עד שהרואים את פועלך יגידו: מלך הוא ולא מלכה".

בשל נפילת הממלכה הצלבנית וההרס שגרמו לוחמיו של צלאח א-דין שכבשו את העיר, נכסיה האמנותיים והארכיטקטוניים נסתרו, ורק קומץ מהבניינים והמרחבים שקמו בעיר בימיה נותר עומד – עדות לפועלה של המלכה. התערוכה במוזיאון ישראל מתקנת מעט את העוול של מחיקת דמותה ותרומתה של המלכה רבת הפעלים וברוכת הכישרונות. נסכם כי בצדק ההיסטוריונים העניקו למליסנדה את התואר "הסוברנית של ירושלים".

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".