הפינה ההיסטורית: המהפך התרבותי הדרמטי של ימי המנדט

המנדט הבריטי בארץ ישראל היה מהקשים והמורכבים שניהלה בריטניה ברחבי האימפריה הקולוניאלית שלה. המאבק בין שני לאומים על אותה טריטוריה, וההתחייבויות הסותרות שניתנו לכל אחד מהצדדים, גרמו בהדרגה להתגברות האלימות ולפרוץ המרד הערבי הגדול בין השנים 1936 ל-1939, ולהחלטה הבריטית לסיים את המנדט ולהחזירו לאו"ם. למזלה של ירושלים, העשור הראשון למנדט, שהתאפיין בשקט יחסי ובפיתוח חסר תקדים, הוא שהעניק לעיר את אופייה המודרני והחזיר לה את יופייה הקדום. לאחר 400 שנות שלטון טורקי נחשל, שלא התייחס לעברה המפואר והיותה עיר קדושה לשלושת הדתות המונותיאיסטיות, זכתה העיר למעמד של הבירה המנהלית של ארץ ישראל והושקעו בה משאבים רבים. מאמץ רב הושקע על ידי השלטון הבריטי לשימור אתריה, שיפור המראה של ירושלים, פיתוח תשתיותיה ודאגה לרווחת תושביה. בעת כיבושה של ירושלים על ידי בריטניה בדצמבר 1917 חיו בה כ-53 אלף תושבים, מהם 31 אלף יהודים, זאת לאחר שבשנות מלחמת העולם הראשונה נפטרו כ-20 אלף ממחלות ורעב ומהיחס הלא אנושי של השלטון הטורקי כלפי נתיניו. בסיום המנדט בשנת 1948 חיו בירושלים כבר 165 אלף תושבים, מהם 100 אלף יהודים, ושטחה הבנוי של העיר גדל פי שלושה.

מושל ירושלים הראשון רונלד סטורס (צילום: באדיבות ארכיון הצילומים של אמריקן קולוני)

חוק האבן והפרדת העיר העתיקה

זכתה ירושלים ומושלה הראשון, רונלד סטורס, היה מנהלן מוכשר, איש שנון ותרבותי, שהיה חדור באהבת ירושלים והפך את שיקומה והחזרת יופייה וקסמה לפרויקט אישי שלו. הוא הביא לעיר את טובי האדריכלים הבריטים, כדי שיבטיחו שהבנייה החדשה תהייה שילוב של סגנון מזרחי ומערבי. סטורס פרסם את התקנה ההיסטורית של בנייה מאבן בלבד וחשיפת חומות העיר העתיקה, תוך הסרת חנויות ודוכנים שנבנו דבוקים לחומות, וקבע איסור בנייה בקרבתם. כך למעשה העיר העתיקה, שהיא מוקד לקדושתה של ירושלים, הופרדה מהעיר החדשה. סטורס אמר כי העיר נולדה מאבן והיא תבנה מאבן, וכך תשמור על חזות אחידה. הוא פעל לסלילת והרחבת רחובות, וכך בשנת 1924 נחנך במעמדו רחוב המלך ג'ורג'.
ירושלים תחתיו עברה מהפך, הרחובות והשווקים נוקו ושוקמו, שמות הרחובות נקבעו על שלטי קרמיקה, והם נכתבו באנגלית, ערבית ועברית. כמו כן, שלטי המספרים לבתים נקבעו על לוחיות אמאייל לבן עם מסגרת ירוקה. הוא תמך בהקמתן של שכונות הגנים של ירושלים, שאפשרו מגורים ברווחה מחוץ למרכז העיר, ובהן קריית משה, בית וגן, רחביה, בית הכרם ותלפיות. תאורת רחוב חדישה האירה את כל שכונות העיר.

גולת פעולתו להפיכת ירושלים למרכז ומוקד למשיכת מבקרים היתה בהקמת "האגודה למען ירושלים". תקציב האגודה, שהיתה מורכבת מנציגים יהודים, מוסלמים ונוצרים, גויס מתרומות של מוסדות ויחידים. סטורס עצמו יצא אישית למסעות גיוס כספים באנגליה ובארצות הברית. האגודה עסקה בשחזור חומות העיר העתיקה, בניקוי מצודת דוד והכשרת החללים שבה לאולמות תצגה. כמו כן, פעלה לשיקום מבנה כיפת הסלע וכיסויו באריחים ארמנים, ובהכשרת שוק הכותנה כמרכז למלאכות מסורתיות כמו אריגה, נגרות, נפחות, קרמיקה וזכוכית. למעשה, כל האתרים ההיסטוריים עברו מתיחת פנים.

קפה אירופה בכיכר ציון בשנות ה-30 (צילום: לשכת העיתונות הממשלית-מתוך ויקיפדיה)

סטורס תמך בהקמתה של האוניברסיטה העברית, ארגן ערבי מוזיקה קלאסית, הקים מועדון שחמט וסייע בהקמת מועדוני ספורט. בכך החל את תהליך התפתחות ירושלים כעיר תרבותית, תהליך שנמשך עד סיום המנדט. במהלכו שינתה העיר את פניה, החל תהליך של הקמתם של מוזיאונים ותערוכות, קיומם של קונצרטים ומסיבות תה, ייסוד בתי קולנוע והקרנת סרטים ואירועי ספורט. כמו כן, ניתן עידוד לציירים ופסלים, סופרים ומשוררים ואנשי רוח. בעיר הוכשרו גנים ציבוריים לבילוי ולאירועים טקסיים, כמו גן העיר וגן השושנים. כאשר רונלד סטורס אולץ לעזוב את ירושלים בשנת 1926 ולעבור לתפקיד מושל צבאי בקפריסין, הוא עשה זאת בצער רב וכתב בזיכרונותיו כי בעיניו ירושלים עמדה ועודנה עומדת, יחידה ומיוחדת בכל ערי תבל. ישנן משרות רבות, גם בתוך האימפריה הבריטית ומחוצה לה המקנות לבעליהן יותר שררה ופרסום, אך אין העלאה במשרה לאחר ירושלים.

הארמונות והתרבות הקוסמופוליטית של שנות ה-30

בתקופת המנדט נבנו בירושלים בשנות ה-30 ביוזמה בריטית מוזיאון רוקפלר, ימק"א, מלון המלך דוד וארמון הנציב, שהיו לסמלי תרבות ולכנסים, תערוכות ונשפים. כמו כן, הקימו הבריטים את בניין העירייה, הדואר המרכזי ובניין המדפיס הממשלתי. הם לא בנו לעצמם קריית ממשלה או שכונת מגורים, כי לא היתה להם כוונה להישאר לצמיתות. מצודת דוד היתה למוזיאון, למוסד תרבות ולמקום מפגש לאנשי העיר מכל קהילותיה. תחת חסות "האגודה למען ירושלים" נערכו במקום חפירות ארכיאולוגיות ועבודות שימור, והתקיימו בחצרה ירידים, קונצרטים, תערוכות פרחים ומסיבות תה. במקום קיימה "אגודת אמנים עברית" בין השנים 1921 ל-1932 שמונה תערוכות ציור, בהם הוצגו יצירותיהם של גדולי הציירים הארצישראליים. האגודה נוסדה בירושלים בשנת 1920 והיא זכתה לחסות הממשל הבריטי. הוצגו במקום גם תערוכות יחיד של אמנים כמו ראובן רובין, נחום גוטמן ויוסף זריצקי.

שחזור בר מסעדת 'פינק' המוצג בתערוכה (צילום: עודד אנטמן-באדיבות מוזיאון מגדל דוד)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בואם של אלפי יקים בעלייה הגדולה מארצות מרכז אירופה בין השנים 1933 ל-1936 חולל מפנה לא רק בשכונת רחביה בה התיישבו, אלא במרכז העיר כולה. ביוזמתם קמו פנסיונים, חנויות מזון איכותיות ובתי עסק מגוונים. בזכותם פרחה תרבות בתי קפה ומסעדות. נודעו בתי הקפה ברחביה "קפה רחביה", "קפה חרמון" ו"טוב טעם", עם קהל לקוחות קבוע של פרופסורים, רופאים, סופרים ומשוררים לצד פקידי מוסדות לאומיים, עיתונאים וגם מנהיגי היישוב. כולם נהנו מעוגות וינאיות, עיתונים ומגזינים, משחקי שחמט וגם מריקודי זוגות במרפסות בתי הקפה לצלילי נגנים. בתקופה זו החלו לפרוח גם בתי הקפה המעולים בכיכר ציון ובהם "וינה" ו"אירופה", "עטרה" ו"זיכל" ברחוב בן יהודה ו"אלסקה" ברחוב יפו. לכל בתי הקפה נמשכו גם פקידים וקצינים בריטים, והאווירה היתה קוסמופוליטית. המלצרים לא היו אז סטודנטים לבושי ג'ינס וטי שרט כבימינו, אלא מלצרים מקצועיים עם תלבושות אחידות ועניבות פרפר, דבר שהוסיף נופך של אלגנטיות אירופאית למקום. במרפסת של מלון המלך דוד היה "פייב אוקלוק" עם פסנתרן והוגשו עוגות שהובאו מהקונדיטוריה הידועה "האחים קפולסקי". הקפה הוגש בספלי פורצלן והאורחים באו לבושים בחליפות מהודרות עם כובעים. נשפים ומפגשים של החברה הגבוהה מכל העדות, נערכו בארמון הנציב המפואר, ותזמורת המשטרה הבריטית היתה מנעימה את זמנם.

תחרויות אתלטיקה במגרש ימק"א המיתולוגי (צילום: באדיבות ארכיון הצילומים של אמריקן קולוני)

תורת הספורט, הראינוע ותחנת הרדיו הראשונה

מרכז הכובד של פעילות הפנאי בירושלים היו בתי הקולנוע שנפתחו החל משנות ה-20 בעיקר בשולי אזור המשולש. בסמוך קם מקבץ בתי קולנוע, של מסעדות, בתי קפה, דוכני פלאפל וגלידה, וכך נוצרו חיים עירוניים תוססים. הראשון בבתי הקולנוע היה "ציון", שקם בשנת 1912 תחילה כראינוע בכיכר ציון. אחריו נפתחו קולנוע "עדן" בשנת 1928 ברחוב אגריפס, ובשנות ה-30 הוקמו "אוריון", "תל אור" ו"רקס" ברחוב שלומציון, לשעבר רחוב הנסיכה מרי. ב"רקס" היתה אווירה אירופאית והוא היה לפופולרי לאוכלוסייה הערבית, והיה גם מקום מפגש לאנגלים ויהודים. המפואר באולמות הקולנוע היה היכל "אדיסון" ברחוב ישעיהו שנפתח בשנת 1932, שמלבד היותו בית קולנוע, שימש גם לאירועים תרבותיים מגוונים. היחיד שפועל ברצף כבר מאה שנה הוא קולנוע "לב סמדר" במושבה הגרמנית, שהחל לפעול בשנת 1928 עבור החיילים הבריטים.

תרומה כבירה לחיי התרבות ולהפצת הידע היתה ההחלטה הבריטית לפתוח בשנת 1936 את תחנת הרדיו "קול ירושלים". היא נפתחה כתחנת רדיו מנדטורית ושידוריה היו בשלוש שפות: אנגלית, עברית וערבית. "השעה העברית" תרמה רבות ליישוב היהודי, להעשרת שעות הפנאי בקטעי מוזיקה, שיפור העברית המדוברת, התעמלות בוקר, תסכיתים, מקהלות גברים ונשים, להקות חזנות, זמרים וזמרות. האולפנים היו ממוקמים בבניין פלאס, והמילים "קול ירושלים" הרטיטו את לבבות המאזינים.

חזית קולנוע ציון (צילום: באדיבות ארכיון הצילומים של אמריקן קולוני)

הבריטים תרמו רבות גם להתפתחות תרבות הספורט בירושלים. הם הקימו כבר בשנת 1921 את "מועדון הספורט הירושלמי" במושבה הגרמנית. פתיחת מגרש ימק"א בשנת 1933 אפשרה במקום ריכוז פעילויות בנוסף לכדורגל, של תחרויות אתלטיקה, טניס ושחייה. בימק"א נפתחה גם בריכת השחייה המקורה הראשונה בעיר. מגרש ימק"א היה לאחד מסמליה של ירושלים, בנוסף לתחרויות ספורט התקיימו בו טקסים ואירועים ציבוריים. כדורגל היה המשחק הנפוץ ביותר, והמשחק הכדורגל הראשון הרשמי התקיים בו ב-1 באפריל 1933, היה זה גמר גביע משטרת המנדט הבריטי. בנוסף לכדורגל הבריטים התעניינו בתחרויות אגרוף, ברוגבי, בקריקט, טניס, פולו ובייסבול. במגרש ימק"א, שהיה קטן יחסית, היציעים היו קרובים מאוד לדשא, כך שהקהל היה מרעיש ביותר ונוצרה אווירה יוצאת דופן. המשחק הראשון של קבוצת בית"ר ירושלים במגרש, שנקראה אז "מנורה", היה בשנת 1934.

קטלוג התערוכה המושקע "לונדון בירושלים" סוקר את ההתפתחות התרבותית בעיר שהחלה עם כניסת רונלד סטורס לתפקידו, שנמשכה עד לסוף תקופת המנדט. הוא מלווה בצילומים נדירים. התערוכה שחזרה את אווירת השגשוג התרבותית שהייתה בעיר, החייתה את החוויה של החיים באותה תקופה ואת הפסיפס החברתי שהרכיב אותה. המארגנים השקיעו גם עמל בחיפוש אחר פריטים וצילומים, שיתנו ביטוי הולם לתקופה. כך למשל שוחזר בר "פינק" המיתולוגי על כל תכולתו, שפעל בין השנים 1932 ל-2005. בר מסעדה זו נבחר בין 50 הטובים מסוגו בעולם. המארגנים מצאו גם את המיקרופון שממנו בקעו המילים הראשונות "הלו הלו ירושלים מדברת". כמו כן, איתרו את חתימתו של המנצח ארטורו טוסקניני בין דפיו של ספר המבקרים הישן במלון המלך דוד, בו לן אחרי שניצח על קונצרט חגיגי בירושלים. המפתיע הוא ששנות מלחמת העולם השנייה הביאו פריחה בחיי התרבות בעיר, הודות לנוכחות הגדולה בעיר של חיילים מכל צבאות העולם. כל בתי הקולנוע היו מלאים וכן בתי הקפה, והיה צורך בהזמנת מקום לבר "פינק". מועדוני הספורט היו מלאים וכן הורחבו שעות השידור ברדיו. שלוות פריחה זו התפוצצה עם תום המלחמה, כאשר התקפות אצ"ל ולח"י כנגד מוקדי השלטון הבריטי גברו, ובראשן הפיצוץ האדיר ב-22 ביולי 1946 שמוטט את אחד מאגפיו של מלון המלך דוד. החלו תקופות עוצר ארוכות שפגעו בחיי הלילה, וכן האיסור על החיילים הבריטים לבלות במקומות בילוי והקמת אזורי ביטחון פגעו בבתי הקפה ומועדוני בידור. תום המנדט הבריטי ותחילת המצור הערבי על העיר בראשית מלחמת העצמאות קטע תקופה מפוארת בעיר.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים"

קונצרט באמפי-תיאטרון באוניברסיטת הר הצופים (צילום: באדיבות ארכיון הצילומים של אמריקן קולוני)